פרשת שופטים

מרוב הדר פתיחת הפרשה מצטיירת כאחת המרשימות ביותר בתורה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק יט. לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד-כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם כ. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף-לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, יח-כ). הפסוקים האלה מהדהדים בתודעה האנושית ולו רק בשבילם היה שווה להקדיש שנה ל... פרשת השבוע. רבו האבחנות וכולן לתפארת המשפט העברי. בין משפט צדק למשפט אמת. בין צדק מהול בחסד לצדק מקובע בדין. בין צדק לצדקה הובלטו כל המאפיינים העושים כיום את פלאי מערכת המשפט הישראלית שתרוויח עוד יותר לו יכולנו להפקיד בידיה גם את דיני האישות. אם יש יצירה ישראלית גדולה בתחום הרוח, שמשלבת גם חוכמה וגם מעשה ומתמודדת עם האתגרים של השבת הריבונות היהודית, אז היא בעולם המשפט. רק נתפלל שבבוא העת היא תדע להתמודד עם משטר האפרטהייד ששכנתנו ממזרח – מלכות יהודה – מאיימת להשית עליה ועלינו. אפשר לסכם אולי את הדיונים והמחלוקות כולם במאמר החסידי לפיו: "גם אחרי הצדק צריך לרדוף בצדק."

אחרי המבוא, הפרשה עוברת לעסוק במלוכה: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי טו. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ-לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא" (יז, יד-טו). הוא לא ירבה נשים, סוסים ואוצרות, לא יחזיר את העם למצרים. הוא יהיה כבול על-ידי התורה: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ-וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם יט. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו-לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם" (דברים יז, יח-יט). איני יודע מתי נכתב קטע זה אבל ניכרת בו רתיעה ממינוי מלך בשר ודם תחת האל. הכתוב תולה את האשמה בהתנהגותם הפסולה של בני שמואל שעליהם נאמר עליהם שהם: "לֹא-הָלְכוּ... בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד-וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט" (שמואל א, ח, ג). מעשיהם עוררו בקרב ישראל את הכמיהה למלך ככל הגויים: "וַיאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א, ח, ה). שמואל מתפלל לאל. התשובה לא מאחרת לבוא: "וַיאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכל אֲשֶׁר יאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לא אתְךָ מָאָסוּ כִּי אתִי מָאֲסוּ מִמְּלךְ עֲלֵיהֶם" (ז). בכל פעם שהתוראי מתעלה ושם בפי האל תוכחה מיואשת, הוא רק מגדיל את בגרותו: יותר מנוסה, האל מתחיל לוותר לגחמות עמו או לספקותיו. לווינס הבהיר את גודל הוויתור שבמעבר משלטון תיאוקרטי – המיוצג על ידי שופטים – לשלטון מלוכני.

בהמלצת האל, שמואל מתאר את מגרעותיה של השררה: "ויאמר זה יהיה משפט המלך... את בניכם יקח... ואת בנותיכם יקח... ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח... ואתם תהיו לו לעבדים" (ראה שמואל א, ח, יא-יז). אולם העם בשלו: "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיאמְרוּ לא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינו." אפילו חז"ל ויתרו לישראל. ר' יוסי מציג המלכת מלך כמצווה הראשונה שישראל חייבים בה בכניסתם לארץ (סנהדרין כ, ב). רבי אליעזר מבדיל בין מלך כשופט למלך ככול הגויים: "ואמרת אשימה עלי מלך וגו'. תניא, רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור – כהוגן שאלו, שנאמר (שמואל א, ח) 'תנה לנו מלך לשפטנו', אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר (שם) 'והיינו גם אנחנו ככל הגויים'" (סנהדרין כ ,ב). אצל חז"ל, עמי הארץ הם שממלאים את תפקידם של הערב רב בתורה, הם אשמים ברוב עיוותי... ההנהגה. הרמב"ם כותב על המלך: "כך ציווה (על המלך) להיות לבו בקרבו שפל וחלל... ויהיה חונן ומרחם לקטנים... ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל... ידבר רכות... לעולם יתנהג בענווה יתרה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונתם וקצפם כאשר יישא האומן את היונק" (הלכות מלכים ב: ט-יא). מה שלא יהיה, הנימה התיאוקרטית לא משה מהיהדות ושום פרשנות לא תשרש אותה ממנה: "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י, א). אפשר לקבוע – ללא חשש נידוי ציוני... – שמעולם היהודים לא חיו תחת עול מלכות שמים יותר מאשר תחת עול שעבוד מלכויות.

איני יודע אם התורה מפרידה בין רשויות אבל מסתמנת הפרדה כזאת. בין רשות שופטת ללשוטרת, שמתפקידה לפרש את התורה ולאכוף אותה, מלכות שמתפקידה לשלוט תחת שבט ביקורתו של הנביא, כהונה שתפקידה מצטמצם בהדרגה עד שהיא מסתפקת, בפרשה זו, בעידוד הלוחמים בצאתם למלחמה: " וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ-מִפְּנֵיהֶם ד. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם-לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ג-ד). הנביא הוא שתופס את מקומם של קוסמים ומעוננים בחצרות שאר העמים: " נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:  אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, טו) היות שאיני מפסיק לתהות אחרי מהותה של עבודה זרה, נראה לי מפרשה זו שכשפים הם מסממניה הבולטים ביותר : " כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ-לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם י. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף יא. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים יב. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" (יח, ט-יב). הפסוק הנועל קטע זה מופלא למדי: "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (יח, יג). כאומר אל תיתלו בקירקגור או בסולובייצ'יק, באתה הנצחי או באחר המוחלט. או שהאל קיים או שהוא לא קיים. או שאתה רוחש לו אמונה תמימה או שאתה מעוות את אמונתך. תמימות לא צריכה הסברים.

הכפיפות לתורה, תהיה אשר תהיה, אמורה להגביל את סמכותה של המלוכה ולהפוך אותה למעין מלוכה קונסטיטוציונית. הנביאים הם שנטלו על עצמם את המשימה לבקר את המלך ולהכפיפו למרות האל. אחריהם, הסנהדרין ניסה את כוחו – ללא הרבה הצלחה. כיום השופטים ממלאים את תפקידם בהקפדה יתרה. איש אינו יכול לחשוד בי שהייתי או שאהיה חסידו של נתניהו. אם הוא חטא אז זה מרוב זחיחות, ערמה ותככנות. הוא הפליא לטהר מיריביו את הקופה התלויה על צווארו. אלה חטאים שיום כיפור – ללא חשמלאי – מכפר עליהם. בתנאי שהוא יפסיק לשסות, להסית ואפילו לפאר לשווא. אבל ספק אם הוא מסוגל לשנות את המזג הנרוני שלו ואת הגורל המצפה לו, ספק אם הוא ישכיל להתפתל בתפילה כדי להיגמל מתכונות אופי שנעשו לסטיות.

*

המערכת נועדה לדכא כל תופעת תועבה וכל פשע: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז). היא מעניינת מכמה בחינות. היא משריינת ערי מקלט לרוצחים בשגגה וממצה את הדין עם עדים זוממים. ניכר שהנקמה וההרתעה עומדות מאחורי מערכת המשפט המקראית המבוססת איכשהו על עיקרון של מידה כנגד מידה: " וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ כ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה-בְּקִרְבֶּךָכא. וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ:  נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים יט, יט-כא). בהקשר זה, עגלה ערופה היא מאותם החזיונות שאפשרו למנוע מאירועים חריגים לשבש את החיים ולעבור לסדר היום:" כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ ב. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל ג. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל-וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל ד. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל ה. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי-כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע ו. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל-יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל ז. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ ח. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם ט. וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי-מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה " (כא, א-ט). למרות קיצוניותו, התוראי ידע שבלי שרידים פולחניים ראוותניים עלולים ללכת לאיבוד. עגלה ערופה היתה בגדר "הקרבנות הנעשים בחוץ" – מחוץ למקדש. כמוה גם פרה אדומה והשעיר לעזאזל. הרמב"ם מונה את העגלה הערופה  בין ה"חוקים" שטעמם אינו ידוע לנו. אף שהוא מגניב כמנהגו סברה שלפיה הטכס נועד להרשים ולגרום לצופיו לעסוק באירוע ולהביא אולי לגילוי זהות הרוצח (ראה רמב"ם, מורה נבוכים, ג, מ). אבל במשנה תורה הרמב"ם חוזר לנטייתו הבלתי נשלטת לראות בכל דבר סמל של משהו אחר (סוף ספר העבודה, מעילה ח ח). בכלל, הטכס כה תמוה שהוא הזמין פרשנויות סמליות למכביר. עתים העגלה מסמלת את הנרצח, עתים את הרוצח. העריפה מאחור ממחישה את הרצח שנעשה בערמה. הריגת העגלה על המים רוצה לומר שראוי היה שהמקנה ימות מחוסר מים... הכול משום אשמת הדם הנקי... הגדילה לעשות ועדת קהאן בעקבות הרצח בסברה ושתילה שהתבססה על דין עגלה ערופה להטיל אחראיות קולקטיבית על רצח המוני למרות שהרשויות לא היו מעורבות ישירות.

*

פרק כ' עוסק בנוהלי מלחמה. השוטרים הם שפוטרים ממנה: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ ו. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ-יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ ז. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ-יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה ח. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ " (כ, ה-ח) היציאה למלחמה גם מבהירה את דרכי ההתנהלות מול האויב ודרכי ההתנהגות עם הבסתו. לפי הכתוב, אמורים לקרוא לשלום בטרם נלחמים. איני יודע אם מדובר בקריאה לשלום או בקריאה לכניעה. איני יודע עד כמה הכמיהה לשלום או החתירה אליו היו מאורחות המדינה של יהודה או של ישראל. למרות השתדלות חז"ל הנוטים להרחיב את הקריאה לשלום לכל מלחמה: "א"ר שמואל בר נחמני: יהושע קיים הפרשה הזו. מה עשה יהושע? היה שולח פרוסטיגמא (פורסריטגמא) בכל מקום שהיה הולך לכבוש, והיה כותב בה: "מי שמבקש להשלים, יבא וישלים; ומי שמבקש לילך לו, ילך לו; ומי שהוא מבקש לעשות מלחמה, יבא ויעשה." מה עשה הגרגשי – פנה והלך לו מלפניהם, ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו, זו אפרקיא. הגבעונים שהשלימו – עשה להם יהושע שלום; אבל ל"א מלכים שבאו להילחם עמו – הפילם הקב"ה בידו. מנין? שנא' 'ויכם עד בלתי השאיר לו שריד' (ראה יהושע י, לג)" (דברים רבה, יד). לפי רש"י, הקריאה לשלום חלה רק על מלחמת רשות, לפי הרמב"ן אפילו על מלמת מצווה: "חייבים לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממים." הרמב"ם פסק: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר: "כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם." אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטווו בני נח עליהן, אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ" (דברים כ, יא). שבעה עממין ועמלק שלא השלימו, אין מניחין מהם נשמה..." (הלכות מלכים ו, א).

כבר אמרתי שאיני מבחין בין מלחמת רשות ומלחמת מצווה. כל מלחמות ישראל בעבר ובהווה הן בגדר מלחמות קודש כי הם מונעות על-ידי האל או על-ידי כפירה בו. הם נובעות מחשש לגורלם של העם ושל אלוהיו, וכל החללים נפלו על שמירת השריד בישראל ששרוי בכל דור ודור תחת מתקפת עמלקית כלשהי לכלותו. אפילו נגד הערבים אנחנו מנהלים מלחמה נגד עמלק. הערבים הפיקו את המיטב מהיהדות והניבו דת של יראת האל, של פשטות דתית ושל צדקה – עם אדיקות שלעתים משרה רוגע ולפעמים התלהמות הגובלת בתזזית רצחנית למדי. האסלאם גזעני פחות מהיהדות ופומפוזי פחות מהנצרות. אני לא אומר את זה כי אני רוצה בשלום איתם אלא כי אני רוצה בשלום בקרבי. הרטט הדתי של אימא היה ברברי-יהודי ושל אבא ערבי-יהודי, ושום מכבש לאומני-משיחי לא ישנה את הרטט שלהם. צמצום היהדות ללאומנות יהודית שוחק את היהדות והופך אותה לדת שבטית, לאומית, מבעיתה וללא חזון מלבד הרצון לשרוד... ולהתרברב בעוד אקזיט.