פרשת תולדות

 לרוב, לשם פרשה ולתוכנה קשרים רופפים בלבד. הפרשה מקבלת את שמה ממילה או מכמה מילים הפותחות אותה. תולדות היא אחת הפרשות שלשמה נודעה משמעות היסטורית – תוכנה קבע, לטוב ולרע, את תולדות ישראל או, ליתר דיוק, את הפרדיגמה התיאוסופית שעיצבה וממשיכה לעצב את גורל ישראל. בלב הפרדיגמה, מלחמת הירושה בין יעקב ועשו על הבכורה – בחירה – ועוד היום היא כופה את סיסמת האין ברירה שבה דבקים היהודים כדי לשרוד או שהם נקלעים אליה. בכוחה של גניבת-  רכישת הבכורה על-ידי יעקב – הוא ישראל – מאחיו עשו – הוא אדום, רומי, הכנסייה הנוצרית... – להסביר את ההתעללות המתמשכת בישראל ולפצח את סוד תולדותיו. ישראל אינו יכול להתכחש לבכורתו - בחירתו בלי להיעלם, הוא לא יכול לדגול בה קבל עם ועדה בלי למשוך עליו עוינות ושנאה. הפרדיגמה הנ"ל היא המגביהה את ישראל לכוכבי השמים, והיא המשפילה אותו עד עפר. אם גם השואה לא ערערה אותה, דבר לא יגרום לשינוי. יעקב לא הפסיק להשמיע קול, עשו להפעיל את ידיו כדי להשתיקו, ועוד מהדהדת בחלל שתיקת האל, האמרה: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו" (כז, כב). עשו לא הפסיק לערער על בחירת יעקב ולדרוש מחדש את בכורתו. במידה רבה, היהדות היא כתב הגנה על יעקב מפני עשו. היחסים המתוחים משמשים רבות בדברי הנביאים ובמשליהם: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת-אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱ-לֹהִים" (הושע יב, ד); "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּמֵרוּ וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמייהו ט, ג); "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א, יא). מאז הקמת מדינת ישראל, היהדות נרתמת לחבר את כתב ההגנה של יצחק נגד דרישות ישמעאל. הסיפור הזה אולי מסובך וטפל, אבל הוא הסיפור שלנו.

ככלל, יחסי ישראל עם האומות מקורם בפרשה זו ובפרשנות הנבואית שהיא הניבה ומניבה עד עצם היום הזה, על המרמה והברכות שבה, על האהדה והעויינות שהן עוררו ומעוררות. יותר מאשר סיפור הבריאה, מעמד הר סיני, עבדות מצרים, חורבן הבית. אירועים אלה ואחרים כולם מתפרשים לאור נבואת מלחמת האחים הכלולה בפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר כד. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ כה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו כו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב" (כה, כג-כו).

בימי דוד נאמר: "ויהי כל אדום עבדים לדוד" (שמואל ב ח, יד), כנ"ל בימי חשמונאים. אולם מאז חורבן בית שני ישראל הופקרה לידי אדום. האשמת המיזנתרופיה שרומי הטיחה בישראל נולדה כתגובה לעוינות שהרומאים הרגישו כלפיהם מצד ישראל. האנטישמיות הנוצרית נולדה עם חידוש מלחמת הירושה בין עשו ליעקב. האי-הבנה שבה נתקלת מדינת ישראל בימינו מקפלת בתוכה אי-קבלה או אי-השלמה עם בכורתו-בחירתו. פרשנים מתנחמים בפרשנות כפולה ומפוקפקת של הפסוק: "ולאֹם מִלְאֹם יאמץ ורב יעבֹד צעיר." עתים קוראים יעבֹד (בנין קל), עתים יֵעבֵד (בנין נפעל). רב הונא במדרש: "אם זכה יעבֹד ואם לאו יעבד" (בראשית רבה פרשה סג, ד"ה ורב יעבד צעיר). גורלו של ישראל תלוי כביכול בעמידתו האיתנה מול בורא עולם שבחר בו כאשר הוא תלוי בעצם בתגובת האומות לעמידתו. ר' נחמן מבהיר במדרש: "כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם, אין אורו של קטן מתפרסם, שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן." (פסיקתא דרב כהנא פרשה ה, ד"ה החדש הזה). ובמקום אחר נאמר: "אם יאמר לך אדם חרבו שתיהם (קיסרי וירושלים), או ישבו שתיהם, אל תאמין. חרבה קיסרי וישבה ירושלים, תאמין" (ילקוט שמעוני, פרשת תולדות, רמז קי). חייבים להשלים עם הקביעה שהתורה היא מלכוד לנאמניה.

הפרשה הזאת היא המווסתת את גורל ישראל לטוב ולרע. ישראל נבדל משאר העמים ומתגרה בכולם, תובע לעצמו בכורה, מושך עליו הכחשה, דיכוי, רדיפה ואף שואה. הוא שורד וממשיך לתבוע את הבכורה ביתר שאת. רק האל אינו מתערב במלחמת הירושה האומללה. אפילו את יחסו של ישראל לאל, פרשה זו קבעה במידה לא מעטה, כיחס של השלמה מהולה במחאה. הרבה מדרשים:

"אמר ר' אבין בשם ר' אחא אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם ומה עשו הרשע על שהוריד שתי דמעות נתמלא עליו רחמים מיד, אנו שדמעותינו תדירה ביום ובלילה כלחם על אחת כמה וכמה..." (מדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות, סימן כד).  

במדרש נוסף טענה כנסת ישראל לפני בורא עולם:

"בזכות שלש דמעות שהוריד השלטתו מסוף העולם ועד סופו... כשתבוא לראות עלבוננו וכשנשפוך נפשנו על אחת כמה וכמה" (מדרש תהילים (בובר) מזמור פ, ד"ה א-להים השיבנו).

*

קשה להתעלם מסבילות דמותו של יצחק. הוא לא יוזם אלא נגרר. נגרר על-ידי אביו, על-ידי ישמעאל, על-ידי רבקה, על-ידי בניו. אפילו האל נאלץ לגרור אותו. פרשנים טוענים שהוא לא התאושש מטראומת העקדה שכפה עליו אביו. מדרש יפה על קהות עיניו מספר "שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת...ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין קהו עיניו" (בראשית רבה, פרשה סה,י). לפי פרשנים אחרים, עשן הקטורת שהקטירו נשות עשו שעבדו עבודה זרה הוא שפגע בעיניו – ובעיניו בלבד כי רבקה חוסנה מפני נזקיו על-ידי העשן שהיא ספגה בבית אביה. רבקה מילאה אולי את החלל הרגשי שפער מות אמו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז). אבל עשרים שנה ארכה עקרותה של רבקה עד... שיצחק לקח אותה אל הר המוריה. מפרשה לפרשה, מכת העקרות לא מפסיקה לחזור. גם שרה התקשתה ללדת וגם רבקה ורחל. העקרות הייתה בגדר של קללה וכליה; היא חוללה תחושה של ריקנות. העקרות היא סיוט קיומי, היום לא פחות מאשר לפני 4,000 שנה. במקרא, היא מכה דווקא נשים אהובות.

למרות מאמצי הפרשנים לחמם את היחסים בין יצחק לרבקה, הם נותרים קרים. הם לא מדברים זה עם זו, כאילו נכפו האחד על השנייה. בעוד רבקה תוססת וקדחתנית ושומעים את קולה, לא שומעים את קולו של יצחק אלא בברכות. הוא נותר כשהיה, תימהוני למדי. הוא מתבודד בשדות ואינו מצטיין בדבר מלבד בברכותיו (ופרשיית הבארות לא מוציאה אותו מסבילותו). הוא מעורר תמיהה יותר מאשר צחוק. לעומתו רבקה, המופיעה בפגישה עם עבד אברהם (אליעזר) כנערה טובה ואדיבה, מתגלית כמתוחכמת ותככנית. היא הבימאית האמיתית של מחזה הברכות. היא מאיצה ביעקב לעקוב את אחיו, להתחפש ולקבל – ברמאות – את הברכה שיצחק הועיד לעשו. הברכה של יצחק ליעקב (שנועדה לעשו) נוראית וגורלית כאחד: "וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ--וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ כט. יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" (בראשית כז, כח-כט)

כאשר יצחק מגלה שרומה, הוא נחרד "חרדה גדולה עד מאד." ניכר שהתוראי שכח את קולמוסו...

חז"ל מגדירים את יצחק כ"עולה תמימה," קרי, אדם שהתמימות מאפיינת את אישיותו. איני יודע לומר למה הכוונה. גם על נוח נאמר שהוא תם וגם על אברהם. צריכים לחשוב מחדש על מושג התמימות. לא נראה לי שמדובר ביושרה באמונה. אי אפשר לומר גם על נוח וגם על יעקב שהיו תמים באותה מידה. תמימותו של נוח היתה קרובה יותר לכסילות. האל מודיע לו שהוא עומד להביא מבול על העולם, להשמיד כל חי, והוא לא חוקר את הדבר. הוא בונה לו תיבה, מכניס אליה את מה שאלוהים מוביל אליו ואחריו – המבול. תמימותו של יעקב קשה לפיצוח: "יעקב איש תם, יושב אוהלים" (כה, כז). ברור שהוא המית את עצמו באוהלה של תורה או, יותר סביר, בהה ברוחות המדבר בפתח האוהל, או הושיט עזרה לרבקה בניהול המשק. הרפתקאותיו עם אחיו, עם אביו ולאחר מכן עם לבן, רחוקות מתמימות כלשהי. נראה לי שהתקשה להתבגר ולצאת לרעות או לצוד, וכאשר מתבגרים דוחים, כדברי אריקסון, את המורטוריום שלהם, הם עשויים לדגור גדלות.

*

קשה להכריע בין שתי הדמויות של עשו ושל יעקב, אלא אם מאמצים מלכתחילה את העמדה האפולוגטית המסורתית המטיבה עם יעקב ומרעה עם עשו. מצד אחד, איש תם יושב אוהלים, איש ישר, חושב וחוקר, כליל השלמות הגופנית והרוחנית: לפי רש"י המסכם את בעלי המדרש, הוא ישב ב"אהלו של שם ואהלו של עבר." מצד שני, איש שדה וציד, שכל מלאכתו בזויה וכל אומנותו רמייה:  "כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו" (ראב"ע). הולך בטל, והרי "הבטלה מביאה לידי זימה" (משנה כתובות פ"ה, מ"ה). ר' חייא אף מטיל דופי בנטיותיו המיניות של עשו: "שהפקיר עצמו למשכב זכור כשדה שהכול חורשים בה" (ראה בראשית רבה סג, י). ועוד המדרש מאריך ברשעותו:

"'וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד' – צד את הבריות בפיו" (בראשית רבה תולדות סג, כז); "'אַדְמוֹנִי' (כה, כה) – אמר רבי אבא בר כהנא: כאלו שופך דמים" (בראשית רבה, שם סג, כה) (...) 'וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה' (כה, כט) – שעבר עשו שתי עבירות: שבא עשו על נערה המאורסה שנא': 'כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ' (דברים כב, כז), 'וְהוּא עָיֵף' – שהרג את הנפש" (בראשית רבה סג, כט).

אבל קריאה פשוטה בכתוב מצביעה על תמונה הפוכה למדי. מצד אחד, יעקב מצטייר כאיש תחבולה ומדנים; מצד שני, עשו כאיש המספק את צרכיו ואת צרכי אביו. הפרשנים לא בוחלים בשום פרשנות כדי להשחיר את פני עשו. אדמוניותו קשורה לנטייתו לשפוך דם: "ויצא הראשון אדמוני – אמר ר' אבא בר כהנא: כולו שופך דמים" (בראשית רבה סג, ח). הוא לא הותיר עבירה שלא עבר: לא הפסיק להרוג, כפר בתחיית המתים... "צד נשי אנשים ומענה אותן" (בראשית רבה סה, א). אפילו התגנב – ברמייה – לישיבה של מעלה וישב בחברת צדיקים עד שהקב"ה הוציא אותו משם. מה מסתתר מאחורי השחרה מוגזמת זו? למה ההוקעה הגיעה לממדים אלה? הפרשנים רואים מרמה בכל צעדיו, אפילו בפגישה המרגשת בינו ובין אחיו, כעבור עשרים שנה, לרבות בנשיקת שהוא נותן לו: הוא לא בא לנשקו אלא לנשכו.

עבור הזוהר, עשו הוא התגלמות הרוע ושם נרדף לסמאל ולסטרא אחרא. אבל הזוהר הוא גם היחיד, כמדומני, שתובע את צדקתו של עשו. עודד ישראלי מביא באחד מספריו את התמורה שמצטיירת בדמות עשו ב"סבא דמשפטים." זקן תימהוני, רב ייבא סבא, מתייצב לצד העשוקים ומונה איתם את... עשו. הוא תובע את עלבונו. נעשה לו אי צדק והוא משתולל כדי לתקנו. הוא מוכיח את יעקב על התנהלותו מול עשו. לא רק שסחט ממנו את הבכורה, הוא גם פגע בו בעודו בבטן אמו, אחז בעקבו ועשהו הסטרא אחרא (העקב מסמל את הסטרא אחרא). יעקב הותיר בידי עשו את העולם הזה, לקח בשבילו את העולם הבא ודחק את עשו להתנקם בו בעולם הזה. דרישת הסבא לעשות צדק עם עשו השפיעה אולי על יעקב פרנק שהזדהה עמוקות עם עשו ונדחק איתו לשולי המסורת היהודית.

על בסיס הכתוב והכתוב בלבד, עשו לא עשה דבר כדי להיות מנושל מן הבכורה, להידחק מנחלת אלוהי אברהם, להיות מזוהה עם אביו של עמלק ועם אדום ולהיות כל כך מושמץ על-ידי הנביאים, חז"ל וכלל הפרשנים. הוא לא רימה את אביו כפי שעשה יעקב. הוא לא פגע באחיו כפי שעשה קין שהרג את הבל. למה השנאה היוקדת לדמות שזוהתה עם צוררי ישראל? המקור הקדום ביותר הוא כנראה מאמרו של ר' יהודה בר אלעאי:

"תני אמר רבי יהודה בי רבי אלעאי, ברוך רבי היה דורש הקול קול יעקב והידיים ידי עשו קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר" (ירושלמי, תעניות ד, ה).

אבל ניכר שהתוראי – שקדם לרבי יהודה – העדיף בכל מקרה את האח הצעיר על פני הבכור. התנגדותו לבכורה היא מוסדית ופולחנית. הוא התנגד לזכויות היתר שהיו נהוגות בעת העתיקה והעלאת הבכורים לקורבן. התנגדותו כה מושרשת עד שהוא מנפה שיטתית את כל הבכורים. אולי זו הייתה דרכו להקריב – ספרותית – את הבכורים ולהיגמל מעבודת המולך.

*

העדפת יצחק על פני ישמעאל ברורה למדי. יצחק נולד לשרה, לידה ניסית, בהשראת האל; ישמעאל להגר, אמתה של שרה. בגלל מה שנאמר על כל אחד מבניו, היינו מצפים מיצחק שיעדיף דווקא את יעקב על פני עשו. התוראי נוטה בבירור לטובת יעקב, אבל יצחק בעיוורונו. מה הוא מצא בעשו שלא מצא ביעקב? תשובת המקרא לא משכנעת: "כי ציד בפיו." למה רבקה העדיפה את יעקב? המעשה של רבקה חריג למדי. מקובל שלא להעדיף בן על משנהו בוודאי שלא את צעיר על פני הבכור. חלק מהפרשנים מצדיקים את המעשה לאור זאת שעשו לקח לו מבנות המקום, אחרים כי היא רצתה לקיים את הנבואה שפיעמה בקרבה. המשפט האימהי היחיד שנשמע מפיה הוא: "עלי קללתך בני." מכל ההאשמות המוטחות בעשו, קלילותו היא המשכנעת ביותר. הוא חי את הרגע ולא התעסק ברגע הבא. הוא צד למחייתו ולמחיית בני ביתו. הוא לא התפלפל לא על הבלי העולם הזה ולא על הבטחות העולם הבא. הוא היה – לכל הפחות בצעירותו – אקזיסטנציאליסט בלתי אחראי. הוא פולט את המשפט הקיומי הבולט ביותר במקרא ואפילו לא נזקק לא לקאמי ולא לסרטר: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה" (כה, לב). חז"ל מיהרו לפרש:

"בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים, המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות, ואני מסוכן למות, 'וְלָמָּה-זֶּה לִי' להמתין חלק 'בכורה' לאחר מיתת אבינו" (מכות ג, א).

רש"י עט בעקבות חז"ל על שאננותו האומללה. הוא זלזל בבכורה ואף לגלג על הבטחותיה וחובותיה, צדק עשה יעקב שנישל אותה ממנו:

"אמר עשו: מה טיבה של עבודה זו? אמר לו: כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויים בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה: שתויי יין, ופרועי ראש. אמר: אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה."

*

אי אפשר להתכחש לגאוניות השיפוצית שבפרשנות המקרא. כעבור אלפיים שנה לא נותרה אות שלא נוצקה בה משמעות. שני עקרונות מנחים את הפרשנות המסורתית. הראשון נוסח על-ידי חז"ל, השני על ידי הרמב"ן. לפי הראשון כל אחד מקבל את עונשו או שכרו כגמולו לפי "מידה כנגד מידה." לפעמים נעזרים בו, לפעמים שוכחים אותו – כולם יודעים שהוא נטול כל תוקף לכל הפחות בתחתונים. הכלל השני, מבית מדרשו של הרמב"ן, הוא המניע את הפרשנות התיאוסופית-נבואית המסורתית. נעזרים בו במקרים סתומים, חמורים ובמקרים שעוברים כל צדק אלוהי: "מעשה אבות סימן לבנים." לעומת הפרשנות המסורתית, הפרשנות הליברלית מתייחסת לכתוב כאל יצירה אנושית, בין אם בהשראה אלוהית בין אם לאו. היא נוטה למרוח עליו הגיגים פילוסופיים. בשני המקרים פרשנות התורה סובלת ממכות מביכות. המכה האפולוגטית מיפה את הכתוב, מעוותת את העבר, מתעלמת מן ההווה. המכה הנבואית מתייחסת לתורה כאל אוסף של נבואות שסופן להגשים את עצמן (כי רק פרשנים נביאים – שאפשר לסווג גם אותם עם השוטים – יכולים להגשים את נבואותיהם). המכה הטיפולוגית משכתבת את הכתוב, זורה מדרשים לכל עבר ומכלכלת נקמת עיוורת של מנוצחים. המכה הקירקגרדיאנית מכניסה לטקסט סתירות והתחכמויות יותר מאשר ביאורים. כל המכות האלה מעוגנות במכת המכות והיא הנחת כישרונם האלוהי של כותבי או עורכי התורה – התוראי. יוצא שפרשנות המקרא מבוססת על רמייה ונראה לי שהיא מגיעה לאחד משיאיה בפרשנות הרמייה של יעקב.

כולם תוהים למה היהודים ממשיכים להתבולל. הרבה תולים את התופעה בהיעדר השכלה יהודית תורנית. אני מאלה שתוליםה את ההתבוללות ברמאויות המדרשיות החמודות שמחפות על הרמאויות שמטטאים תחת גיבובי פרשנויות, שלא משכנעות אלא את המשוכנעים. מתבוללים מתוך אנטישמיות והאנטישמיות המסוכנת ביותר נעוצה בשקרים שהיהדות עושה לעצמה. ככל שמתרחקים מחז"ל הרמייה הפרשנית מגיעה לשיאים... שערורייתיים: "כאשר נכנס יעקב אל יצחק, הוא נהג על פי ההלכה שמותר להישבע לשקר במקרה של אנוס, אבל יש לבחור את המילים כדי שיביעו אמת, אף שהשומע לא יבין אותן כך." מכבירים בהלכות כדי להצדיק את הרמייה שלו ולהצדיק – צר לי לומר – את ההאשמות שהוטחו על העידר אמינותם של היהודים. אומנם קורה שחז"ל מנקים את יעקב כמה שרק הם יכולים. בדרכם הם משתתפים בצער תלאותיו: הבגד שהוא לבש כדי להתחזות לעשו ולהופיע בפני יצחק הדיף ריח של עז – של יהודי מלוכלך? – שכיסה על ריח גן עדן שרווח בפנימיותו של יהודי תם (היהודי מתחפש לאדם ככל האדם כאשר הוא נושא בקרבו גן עדן שלם) וכו'. אבל הנביאים לא הלכו שולל על-ידי יעקב. מדובר בדמות עוקבת במשמעות הכפולה של המילה. הוא עוקב את המציאות כדי לעקוב (לעקוף) את המכשולים העומדים בדרכו להצלחה. הוא לא בוחל באמצעים. רמאות, התרפסות, התמודדות. הנביאים הפכו אותו לדוגמא שלילית והאירו בדרכם את דמותו המפוקפקת: "בַּבֶּטֶן, עָקַב אֶת-אָחִיו; וּבְאוֹנוֹ, שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים" (הושע יב, ד). "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ:  כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיהו ט, ג). כאילו יעקב סימל את השחתת המידות בפי הנביאים ואלה לא נתנו לאיש – לא לדרשני ון ליר ולא לדרשני הרבנות הראשית – הרשאה לבלבל אותנו על תכונותיהם של האבות. במה אני אשם אם פרשני ישראל צומחים דווקא מקרב מי שהרמב"ם היה מכנה "גולמי בני ישראל..."

*

אחרת כל הארץ מלאת כבודו.

ציור: יצחק מברך את יעקב, ציור של חוסה דה ריברה  (1637)