רוח נשברה: בגידת האקדמיה

ברק ערוצי התקשורת השונים אינו צריך להטעות אותנו. מחולליו נמנים, רובם ככולם, עם העשירון העליון. הם לא ממש משדרים מן השטח; לא ממש מסתובבים באוטובוסים; לא ממש מתגוררים בשכונות עוני ובעיירות פיתוח (מלבד קומץ חיילים בגלי צה"ל). למרות פיתוח אמצעי  תקשורת חלופיים המשרתים אינטרסים כלכליים, מפלגתיים ואפילו אישיים, התקשורת העצמאית ממשיכה לשחק תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים. היא חופשית, חושפנית וביקורתית. אינה נרתעת לא מאנשי ממון, גם אם הם מאיימים להשתלט עליה, ולא מאנשי שררה, גם אם אין הם מפסיקים להאשים אותה במומיהם. היא מוקיעה את השחיתות על כל צורותיה גם אם אינה מצליחה לעקור אותה. היא מושכת אליה את קבילות הציבור כאשר הציבור יודע להגיע אליה. לא כל העיתונאים מבריקים או אפילו נבונים; לא כולם אמיצים או אפילו ישרים. חלקם אנמיים למדי; חלקם אפילו מוגבלים. אבל כולם מקשים ומתריעים. גילויי הדעת של אחדים אפילו נוקבים ואציליים. אבל גם אם אנשי התקשורת עושים עבודתם נאמנה ואינם חוסכים את שבטם מפוליטיקאים, אין הם מושרשים במציאות הישראלית ועוד פחות מכך בחצרות האחוריות שלה, קרי בקרב אנשי הפריפריה, הערים והשכונות הדתיות, הכפרים והכרכים הערביים. מרגע שהם מצליחים כאנשי תקשורת, הם מתנתקים בהדרגה ממאוויי ההמונים ונוטים, כבולים על-ידי שיקולים מסחריים, לעסוק בבידור גם כאשר עוסקים באירועים פוליטיים. מטבעה, ביקורתית ככל שתהיה, התקשורת נשארת שטחית ואינה יכולה לאתר נטיות תיאולוגיות או מדיניות המסתמנות בהלכי הרוח הרווחים בציבור, לפרש אותם, לעודד אותם או להתריע מפניהם. יהיו שיאמרו שזו משימתה של האקדמיה ושל פעילותה המחקרית וההכשרתית.

האקדמיה הישראלית עסוקה בביצור הבועה שבה היא פורחת או מסתאבת ושעליה היא מגנה בקנאות. היא איננה טובה כפי שהיא מציגה את עצמה ואין היא הישגית כפי שהייתה רוצה להיות. בניגוד לקריאות לעזרה הריטואליות של קברניטיה, משאבים אינם חסרים לה – הם רבים יותר מכל אוניברסיטה מצויה במערב אירופה; היא רק סובלת מניהול כושל – יותר מכל אוניברסיטה מצויה במערב אירופה. היא מקדשת בלא יודעין את ההפרדה בין עולם החשיבה לעולם העשייה. הופכת למכונה המייצרת פרסומים לשם פרסומים ולמפלצת סכולסטית הפולטת הבלי רוח ברצינות תהומית ואינה מבחינה שהיא מסתגרת בדלת אמות מבצרה.[1] קשה שלא להתפעל מתלישותם של פרופסורים מכובדים כאשר הם ניאותים לצאת ממגדל השן, להתערות בחברה ולעסוק בסוגיות מעשיות. לעתים הם אינם יודעים על מה הם מדברים, אבל מדקלמים את ניתוחיהם ונותנים את עצותיהם בתמימות מנומקת ונחרצת כזאת עד שלא נותר אלא לקבל את דעתם. האקדמיה הישראלית – ליתר דיוק פקולטות שלמות ממנה – מתנהלת כבתוך חלום יפה. כה שמרנית – שריד של האוניברסיטה הגרמנית מתקופת ויימר המאוחרת לפחות – עד שהיא ממשיכה להתייחס לנאומו המפורסם של ביאליק לרגל הקמת האוניברסיטה העברית כאל תעודת ההצלחה שלה. המשורר הלאומי רצה, כידוע, שהאוניברסיטה העברית תהיה בית היוצר של תורה חדשה, "בשורת הגאולה לכל המין האנושי", שתופץ בקרב הגויים: "מי יודע: אולי מה שלא יכלו לעשות עמים רבים וגדולים מתוך מהומת עושר – אותו תמצא לעשות יד עם עני ודל בארצו הקטנה מתוך עוני. מי יודע אם לא מתוך כותלי בית מדרשו עתידה באחרית הימים לצאת תורת הכרת האחריות הזאת על גורלה של האנושיות כולה להתפשט אחר כך בכל העמים?"

כעבור מאה שנה האקדמיה הישראלית היא שמורת טבע, לטוב ולרע, בתוך ההמולה הישראלית. היא עוסקת בשכפול האליטות ועושה זאת ללא ביקורת פנימית ראויה לשמה. היא מפעילה סלקציה בוטה בקבלת תלמידים על בסיס מבחנים פסיכומטריים רעועים מכל הבחינות. אין צורך להיות חוקר דגול כדי לדעת שמבחנים אלה תלויי תרבות, מוטים כלכלית ופוסלים חריגים, ושהמועמדים שהם מקבלים הם אלה שהתחנכו וגדלו על פי צורת החיים הגלומה בתוכם. אפילו המועמדים מקרב השכבות הנחשלות המתקבלים אליה נדחקים לחוגים לא יוקרתיים. סופרים ואמנים עוד יֵצאו אולי מחוגים אלה, אבל במחיר התסכול של המוני בוגריהם. הרי ידוע שבכל סלקציה, אפילו המריטוקרטית ביותר, המתבססת כביכול רק על כישורים, פועלת שיטת קבלה (קואופטציה) רעילה במיוחד. האקדמיה הישראלית נהנית מחסינות גורפת, וכל מי שמעז לערער על סמכויותיה מושך עליו את צחוקם ולעגם של חברי הסנטים השונים. כאשר הם ניאותים להתייחס לביקורת המוטחת בהם, מזדעקים הפרופסורים כנגד הצרת החופש האקדמי, הפוליטיזציה של ההשכלה, הפגיעה בשמם הטוב וההתעלמות המשוועת מהישגיהם. לו רק רצו, יכלו להשתלב באוניברסיטאות הטובות בעולם; לו רק היו פטריוטים קצת פחות, יכלו להפריח את ההשכלה ברחבי העולם.

ככלל לא השכילה האקדמיה הישראלית להצמיח מקרבה חוקרים המתמחים בביקורת ההשכלה. במקום זאת היא שכללה את אמצעי ההגנה מפני התערבות בענייניה הפנימיים והעלתה אותם לרמה של חסינות. היא הודפת ביקורת חיצונית וממהרת לקבור ביקורת פנימית. התופעה אינה אופיינית לאקדמיה הישראלית וניכרת ברוב האוניברסיטאות בעולם. סגל ההוראה מתנהג כגילדה המניחה בצד את היריבויות והמריבות שבתוכה כדי להתאחד נגד כל פגיעה בהטבות שלה. בשם האתיקה האקדמית היא מגלה התנגדות חריפה לכל ויכוח ציבורי על מעמדה ועל שליחותה ועוד יותר לכל ניסיון להגדיר מבחוץ את משימותיה. היא מסרבת, אם להיעזר בביקורת של בורדיה על האקדמיה הצרפתית, "למדוד את השלכות פעילותה על פי קריטריונים אחרים מאלו שנקבעים על-ידי הסגל שלה".[2] חוקרי מדעי הטבע מסתגרים במעבדותיהם וחוקרי מדעי הרוח בספריותיהם. אלה צמאים להכרה מצד עולם התעשייה ואלה להכרה מצד עולם התקשורת. עתים אתה נדהם מהבנאליות המתגלית בממצאיהם של מחקרים כה מתוחכמים, עד שאתה בוחר שלא להבין את השיטות ואת הכלים שבהם השתמשו כדי להגיע אליהם. הרי לא על כל דבר צריכים לערוך מחקר ואפשר להסתפק, ברוב המקרים, בדעתם המנומקת של מומחים: "אין יותר טעם", אומר בורדיה, "לשאול מנהל מפעל לפי אילו קריטריונים הוא בוחר את עוזריו מאשר לשאול אותו על סמך מה בחר את אשתו".[3]

מחקרים רבים שמנפיקה האקדמיה הישראלית מיותרים, ואילו מחקרים רבים הנחוצים לנו כאוויר לנשימה חסרים לנו. אינני יודע על מדיניות מחקר כלשהי הכובלת את מוסדות המחקר הציבוריים, ויכול להיות שאין צורך במדיניות כזאת; אבל נחוצה, לכל הדעות, רשות כלשהי, בעלת שיניים, שמתפקידה לקבוע סטנדרטים מחקריים, לתאם מחקרים ולמנוע כפילויות, להפיץ את ממצאיהם, לפסול מעריכים נטולי כל הכשרה מחקרית ולתהות על חשיבותם של מחקרים הצורכים משאבים רבים יותר מאשר כל העמותות העוסקות בצדקה. הרי רוב החוקרים, בארץ כבחו"ל, אינם ערים כלל להנחות הפילוסופיות, המתודולוגיות והאתיות של מחקריהם. רובם הולכים אחר סיכוייהם לפרסם את ממצאיהם בז'ורנלים נטולי תעוזה ותהודה, חותרים לקביעות שתציל אותם משרירות הממונים עליהם. בינתיים המרוץ רק מצליח להרוג אצלם כל יצירתיות וכל מקוריות ולצמצם את סיכוייהם לגלות נתיבים חדשים. בזמנם הפנוי עוסקים המסכנים בפוליטיקה אוניברסיטאית-אקדמית, אשר בלעדיה סיכוייהם לשרוד קלושים ביותר, יהיו כישרוניים ככל שיהיו. כאשר הם מקבלים את הקביעות המיוחלת, הם נכנסים ל"חצי פנסיה" או מחפשים להם חלטורה נוספת מחוץ לאוניברסיטה. אמנם תיאור זה נלעג  במקצת, אבל הוא משקף נאמנה את גורלו של החוקר בשנותיו הראשונות באוניברסיטה. הוא אינו מותיר אשליות רבות באשר לכושרה של האקדמיה הישראלית לעסוק בסוגיות המעסיקות את הציבור, לרכוש אמינות אצל מקבלי ההחלטות, להאיר את גורלנו ולהפיח רוח חדשה במפרשינו הלאומיים.

עם השנים, ולמרות האפליה המתקנת המופעלת לעתים כלפי נציגים של אוכלוסיות חלשות, הפכה האקדמיה למבצר הכוח הסימבולי של האליטות האשכנזיות. היא נהנית ממונופול כמעט בלבדי, שרק התחזק עם התרוששות המכללות הציבוריות וחמדנותן העסקית-רווחית של המכללות הפרטיות, על משאבי המחקר והכשרת החוקרים. אין פלא שהיא מצטיירת בעיני חלק מהציבור כמכורתם של עצלנים החיים על חשבון משלם המסים, מזלזלים בהוראה, נוסעים לחו"ל על חשבון קרנות שונות ומשונות ויוצאים לשנת שבתון כל אימת שמתחשק להם. בכל מקרה, האקדמיה הישראלית אינה עומדת בשליחותה. להוציא יוזמות בודדות, היא אינה עומדת במשימתה החברתית-ביקורתית.