רוח נשברה: הסכנה הפלישתית

דמויות כפינסקר והרצל הגיעו ללאומיות היהודית לאו דווקא מתוך עיסוק ביהדות, אלא מתוך התמודדות עם האנטישמיות שמנעה מהם מלהתערות בחברה הלא יהודית. הציונות הפוליטית הציעה פתרון יהודי לבעיית היהודים רק משום שלא התאפשר פתרון לא יהודי, לפחות בראשית דרכה ובקרב החוגים המשכילים במערב. האנטישמיות הייתה כה מושרשת בחברות האירופיות, טבועה במוחות ובמסגרות, עד שהיהודים התקשו להתבולל.[1] אם הציונות הראשונית לא חרתה בפירוש על דגלה את השלת התרבות היהודית או המרתה בתרבות אחרת שאִתה השלימה, היה זה בעיקר כדי לרצות את חובבי ציון ולגייס אוהדים מקרב יהדות מרכז ומזרח אירופה. ואומנם החלוצים הראשונים לא נמנו עם החוגים של הרצל או נורדאו; הם לא באו מאוסטריה או גרמניה, אלא ממזרח אירופה ומרכזה, ספוגי חיבת ציון יותר מאשר לאומיות יהודית. הם יצאו למבצע ההתנחלות מתוך ייאוש ותקווה כאחד, בעודם ממירים את אמונתם הדתית בנחישות אידיאולוגית, מעלים את מסירותם לרמה של הקרבה עצמית, מקפידים אפילו, לפחות בראשית דרכם, על מסורת האי-אלימות הטבועה בדגם התיאולוגי-מדיני של הגלות. בעיניהם מצוות העלייה לארץ ישראל הייתה שקולה כנגד כל המצוות. צלבנים יהודים – עולים – אשר ראו בהפרחת ארץ האבות היטהרות מהשפלת גלות בת אלפיים שנה. לרוב צעירים אידיאליסטים – חלוצים – שחיפשו אנושות אחרת ביהדות חדשה, נחושים להקים ירושלים של מעלה על חורבות ירושלים של מטה. מונעים על-ידי מניעים משיחיים החבויים עמוק בתודעתם ובהשכלתם היהודית. אי-נחת וקוצר  רוח הם שדחפו אותם להתיישב על אדמות שוממות, לייבש את הביצות ולזרוע, במו ידיהם, את זרעי הגאולה הלאומית-פוליטית. להוציא בודדים, כברל כצנלסון, הם שינו באופן מהותי (transmutation) את הערכים, את ההתנהגויות ואת השמות. הם החלו להחיות שפה מתה, לדובב אותה ולדבר אותה. הם כה התלהבו מהעבודה העברית ומסגולותיה עד שראו בעבודה הערבית עבודה זרה וחילול הארץ. הם השתחררו מכבלי שמים, יאמר לוינס, כדי לכבוש את השממה.

עם טורייה ביד ורובה על הכתף, החלוצים לא התפנו להגות עד תום במעבר מתנאי חיים שליליים של תלות וגלות, הכרוכים באיסורים רבים ובחששות תמידיים, לתנאי חיים חיוביים. עם צאתם מהגלות הם לא השכילו, או לא הספיקו, לברר לעצמם את טיבם של חיים יהודיים ריבוניים. השואה רק חישלה אותם ורתמה אותם להקמת מדינת מקלט. הם לא אימצו את הדגם העל-לאומי של הרצל ולא את זה התיאוקרטי תת-לאומי של החזון איש; לא את הדגם התרבותי של אחד העם ולא את זה הלאומי-גריבלדי של ז'בוטינסקי. הם התגייסו כל כולם להגנה על המבצר שבנו להם כדי לשרוד בסביבה עוינת. הם הפסיקו לחשוב ונכנסו לבולמוס של עשייה. כעבור שבעים שנה, אנחנו מוצאים את עצמנו בחלל מעיק של תסכול ומבוכה, קרועים בין יהדות רבנית ליהדות ריבונית, בין מדינת היהודים למדינה יהודית, בין מדינת לאום למדינת כל אזרחיה, בין דמוקרטיה פלורליסטית נוסח ארצות הברית לדמוקרטיה תיאוקרטית נוסח איראן, לא יודעים בדיוק מה הביא אותנו עד הלום ולמה אנחנו צפויים בעתיד. יותר מתלהמים ומתרברבים מאשר שוקלים ומתכננים, מוסטים ושסועים, שונאים זה את זה יותר מאשר ערבים זה לזה, בלב אחד הכרכים התיאולוגיים-מדיניים הרגישים, הפריכים והמסוכנים ביותר בעולם. אמנם אנחנו יכולים להמשיך עוד שנים רבות לנהל את חיינו כבתוך מדינת גטו מבוצרת צבאית אם לא חברתית, אלמלא היו לובשים חיינו פנים מכוערות, מבעיתות עוד יותר מפניה הנוגות והעצובות כאחד של הגלות: פנים של פלישתיות חדשה או בלעז a new philistinism. 

עד לאחרונה, לפני גל – האומנם? – החזרה בתשובה ליהדות רבנית-גלותית יותר מריבונית-חוקתית וביצור הגטו החרדי המתרחב, הניתוק ממקורות היהדות והפגיעה – בקרב הדתיים לא פחות מאשר בקרב החילוניים – בערכיה עלול היה לדלל את נכסי התרבות של היהודים בישראל שהצטיירו, יותר ויותר, כאוסף של מהגרים העובדים את המדינה ועוסקים בפולחן גיבוריה. במשך תקופה ארוכה סימל כובע טמבל את הישראלי החמוד והפשוט. כולם ידעו שמתחתיו מסתתר ראש חכם וחייכני. איש לא פילל שהכובע ישחית את הראש היהודי ויחליפו בראש טמבל. החד-תרבותיות שמאחורי ההתרברבות הרב-תרבותית, החד-לשוניות שמאחורי האנגלית העילגת של מרצים וסטודנטים כאחד, החד-ממדיות שמאחורי השקלא וטריא בישיבות והסחר מכר בשווקים – כל אלה הופכים את היהודי בישראל ליצור כלאיים שמעורר יותר מבוכה מהשתאות. הישראלים היחידים שעדיין יכולים לטעון לרב-תרבותיות, רב-לשוניות ורב-ממדיות אמתיות הם העולים, המנודים בשלבי הקליטה (?) שלהם על-ידי החברה הישראלית, או העובדים הזרים, הנדחים ממנה. אפילו סופרים, חוקרים ואמנים אינם קוראים או שומעים שפה אחרת מלבד העברית, והם אפילו אינם מודעים לגבולות האופקים הבאים לידי ביטוי בחיבוריהם, במחקריהם וביצירותיהם. לו רק קראו ספרות ברוסית או בפולנית, הם יכלו לפרוט על יותר מאותו מיתר דק ושברירי של העברית. אפילו ארמית אין הם יודעים, שלא לדבר על ערבית, השפה אשר בה נכתבו חלק מיצירות המופת של מחשבת היהדות.

*

בעת העתיקה תפסו הפלישתים את השפלה ואת מישור החוף והעברים את הגבעות ואת פנים הארץ. הם לא רבו ביניהם על בעלות הארץ בלבד, הם התגוששו על בעלות השמים. לאלה היו אלילים משלהם, לאלה אלוהים משלהם. הראשונים פנו לפעילות ימית – היום היינו אומרים שהם היו בעלי מזג ים תיכוני – יותר מאשר לעבודת האדמה, ואילו העברים, צאצאי שבטים נודדים ועבדים משוחררים, הפנו עורף לים. משה לא הוביל את העברים לארץ המובטחת דרך ארץ פלישתים כדי להימנע לא רק ממלחמה נגדם, אלא גם מהתחככות בהם: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים" (שמות טז: יז). המכילתא מבארת: "דבר אחר: אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ובכרמו, ושוכחים התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלים מן, ושותים מי באר, והתורה נכללת בגופם" (מכילתא פרשת בשלח א). לאו שטראוס, מגדולי ההוגים המדיניים של המאה העשרים, העיר בחושיו הפוליטיים המחודדים שארץ פלישתים אינה רחוקה מהארץ המובטחת.[2] הפלישתים נעלמו מההיסטוריה – לפחות כך מספרים לנו מגידי תולדות האנושות – והותירו את מעלליהם בסיפורי התנ"ך העוסקים בהם. היום אי-אפשר להזכיר אותם מבלי לייחס להם טעם רע, ריקנות רברבנית וגסות רוח.

באמצע המאה התשע עשרה חידש הסופר האנגלי מתיו ארנולד (Arnold) את העיסוק בהם כאשר הפך את המונח "פלישתי" לקטגוריה חברתית-תרבותית. הוא התייחס לציביליזציה המערבית כאל הכלאה בין הלניזם לעבריות. הוא כתב: "הרעיון המוביל בהלניזם הוא לראות את הדברים כפי שהם באמת, ואילו הרעיון המוביל בעבריות הוא לציית ולהתנהג כשורה. [...] היוונים טוענים כנגד הגוף ותשוקותיו שהם מונעים מלחשוב כראוי, העברים שהם מונעים מלהתנהג כראוי".[3] ארנולד הדביק את השם "פלישתים" למצליחנים החדשים בקרב הבורגנות האנגלית. הוא הוקיע את נטיותיהם לחומרנות יתר שהצביעו על צרות אופקים, צרות עין, חמדנות שאינה ניתנת לריסון ואנוכיות גלויה ונטולת תסביכים: "אלה המאמינים שההוכחה המוחצת ביותר של גדולתנו וחוסננו נעוצה בעושרנו הרב ואשר מקדישים את חייהם ואת מחשבותיהם לצבירת הון אישי בלבד, אותם אנחנו מכנים פלישתים".[4] העיסוק בתורת הפלישתים של ארנולד נפסק מרגע שהיא קיבלה תעודת הכשר כלכלית והפכה לתורתם הבלתי רשמית של רוב החברות המערביות, לרבות האמריקנית. כיום, מאחורי הבדלי הרגישויות בין דמוקרטים לרפובליקנים בארצות הברית או בין סוציאליסטים לשמרנים באנגליה, האידיאל הפלישתי, כפי שחשף אותו המסאי האנגלי, הוא הרווח בקרב השכבות המבוססות, הנוצצות והמשתעשעות ביותר בעולם. אלא שלא עולה על דעתנו להוכיח אותן על גסות הרוח שלהן פן ננודה על-ידי נציגיהן ומשרתיהן, פן תימנע מאתנו גישה למשאבים הנתונים לשליטתן, בכל מקום, החל מהאוניברסיטאות וכלה בתקשורת, פן ילעגו לנו מאחורי גבנו. בעולם כולו מדברים בחופשיות, ללא ייסורי מצפון וללא תסביכים, בזכות התחרות של הכול בכול, רואים בה מרשם בדוק להנעת תהליכי הצמיחה ומתייחסים להצלחה כספית כאל אות וסימן לבחירה על-ידי הגורל אם לא על-ידי אלוהים.

הפלישתים הליברלים, השמרנים, הניאו-שמרנים וכו' עוסקים בהתעשרות בלתי נלאית, התעשרות לשמה או גרוע יותר – בהצגתה לראווה. הם משליטים בכל העולם את הפרגמטיזם הצרוף העומד מאחורי עמדותיהם הכלכליות והמדיניות. הצלחת – נגאלת; נכשלת – הפסדת; בכל מקרה – מגיע לך. הפרגמטיזם מטפח, מאחורי פסדות של דמוקרטיה, אריסטוקרטיות המכתירות אוליגרכיות אלה או אחרות. ככלל הפרגמטיזם הצרוף מרתיע כל חשיבה יצירתית-אוטופית, ועמדות סוציאליסטיות אמיתיות נשמעות עילגות ופתטיות. השתלטות הפלישתים החדשים על אמצעי התקשורת, על חברי הנאמנים של האוניברסיטאות ועל תעשיית הנופש והבידור מבשרת רדידות כללית בתחומי החשיבה והיצירה. לא מפרסמים אלא ספרים שנמכרים, לא נמכרים אלא ספרים של מפורסמים, לא מתפרסמים אלא פלישתים מוכחים. כך גם בשאר התחומים. פלישתים הופכים כל דבר שהם נוגעים בו לכסף וכל מקום שהם דורכים בו לשוק. הם אינם נטולים כל השקפת חיים, גם אם המילה פילוסופיה היא מילת גנאי בעיניהם; עשירים לעייפה, הם מהללים את הרגע, מקפידים ליהנות ממנו עד כמה שניתן וככל שאפשר. הם אינם מגלים עניין רב בעבר, אינם מתעסקים יתר על המידה בשורשים היסטוריים. הם נטולי נפח תרבותי, שמחים בבורותם וגאים בשטחיותם. הפלישתיות החדשה אורבת לדמוקרטיות הדמגוגיות המערביות, הנגועות, כדברי אפלטון, בהתלהמות פוליטית-עסקית וחשופות ל"פצעי רגשות".[5] היא דורסת, בשם מימוש הפרט, את כל אלה שאינם עומדים בתחרות ההישגית המתרחבת לעולם כולו.

*

בהתחברותה לארצות הברית, "ארץ פלישתים" למופת לפי אלן בלום, אחד ממבקריה הנוקבים ביותר,[6] ישראל גוזרת על עצמה, במקרה הטוב, גורל פלישתי. היא יכולה רק לחקות – ולא מתוך תחרות כמצוות אחד העם – את דפוסי החשיבה וההתנהגות של האליטות שלה, שמורכבות ממצליחנים חדשים או מצאצאיהם-יורשיהם. עד לכניסת סין לזירה הגאו-פוליטית, אמריקה רכשה את הכול – ידע, מוחות, כישרונות – כי בעיניה הכול ניתן לקנייה. היא התערבה בכל מקום – באפגניסטן, בעיראק, באפריקה – כי היא התייחסה אל עצמה כאל שריף העולם וראתה בכל מקום שבו אין היא אהודה סכנה לאזרחיה. תלמידים בינוניים של לאו שטראוס ושל חנה ארנדט גילו את השמרנות, ומבלי שרכשו לעצמם לא את השכלתו היהודית ואסלאמית של הראשון ולא את השכלתה היוונית וגרמנית של השנייה, הם הוציאו את אמריקה למסע צלב נוצרי-יהודי. הוא כוון נגד כל מי שאינו קונה את השקר הדמגוגי של הדמוקרטיות התקשורתיות הגונבות את הדעת, משחיתות את המידות ומרדימות את ההמונים בעזרת תכניות בידור שהחזירו למרקעים גלדיאטורים הנלחמים האחד בשני. המצחיק ביותר הוא שהאמריקנים, נטולי נופך היסטורי-תרבותי ראוי לשמו, דימו את עצמם לגאוני האנושות לדורותיה, ומצחיק עוד יותר שהשוודים, מעניקי פרסי נובל לדורותיהם, האמינו להם. הם כה עסקו בעשיית רושם עד שלא הפסיקו לשקר, להעמיד פנים ולזייף. הם לא ידעו מה זאת אותנטיות וגם לא יכלו לדעת; הם לא ידעו מה זאת אמנות וגם לא היו קרובים לגלותה. כה רצו להגן על הדמוקרטיה מפני התלהמות ההמונים עד שהשקיעו סכומי עתק במחקר בחינוך, בעיקר חינוך לאזרחות, ולא הצליחו אלא להעלות את הדמגוגיה לרמה של פדגוגיה ואת הבידור לרמה של דידקטיקה. סופם שהולידו את התופעה – המאוד אמריקאית – הקרויה טראמפ, יציר כפה של תרבות ה-show off שלה, של אורחותיה, של פולחניה הדתיים-תקשורתיים. טראמפ מסמל תפנית ואיש אינו יכול לנבא מה תוליד המדינה הגדולה הזאת ואיזו בשורה, אם בכלל, היא תביא לאנושות.

איני יודע עד כמה המנהיגים האמריקאים דאגו או דואגים באמת לעולם – רובם נמנו עם מחריביו האקולוגיים הבולטים ביותר, החל בהכחדת האינדיאנים וכלה בפליטת גזי החממה – או לדמוקרטיה – הם הגנו על המשטרים האפלים ביותר ברחבי העולם מרגע ששירתו את האינטרסים הכלכליים שלהם. הם הפיצו, באדיקות פרוטסטנטית מידבקת, את התחרות החופשית כביכול שאפשרה להם לנצל לרווחתם את המשאבים החומריים והאנושיים המקומיים, לפרוץ לשווקים חדשים ולדרוס את כל העומד בדרכם. המוסר המרקנטיליסטי הגלובלי שאותו הם רקמו עבור האנושות, נטול עוגנים קיומיים, עלול להתגלות כהרסני. ארצות הברית, בחתירתה הבלתי נלאית אחר העושר, אינה חודרת למקום כלשהו ומשליטה עליו את שלטונה הכלכלי-תרבותי-חברתי בלי לגרום להתרוששותו הרוחנית. האנגלית האמריקנית אינה מתפשטת בעולם בלי להרוג עשרות שפות לאומיות וניבים מקומיים; הקולנוע האמריקני אינו חודר לבתים הפרטיים בלי לרושש את תעשיות הקולנוע המקומיות; הטעם או חוסר-הטעם האמריקני אינו כופה את עצמו בלי לקטול את הטעם המקומי. ניצחונה של ארצות הברית עלול להשליט משטר של דיכוי מופנם, העשוי משגרה וממועקה ונועד להפוך את בני האדם לרובוטים בשר ודם, זאת בתירוץ הפדגוגי של הכנתם לחיים, כלומר למלחמה על מקומות עבודה ומחיה. האמריקנים אינם מצליחים להבין את העוינות שהם מעוררים כי הם קורצו, לטוב ולרע, מחומר אחר מזה שממנו קורצה האנושות ביבשות עתיקות יותר. אפשר היה לעלות על העגלה שהם מובילים לולא חרחרה מלחמה תמידית של הכול בכול לטובת פלוטוקרטיה מצומצמת, לולא טיפחה את השקר המועיל בכל תחומי החיים והנחילה אותו לאנושות בחתירתה המטופשת להשלטת דמוקרטיות מזויפות ברחבי העולם, לולא דהרה לשואה אקולוגית, המתגלה באסונות הטבע הפוקדים אותה, בהשמנת יתר המאיימת לפוצץ, תרתי משמע, את אוכלוסייתה, בדחיקת עשרות מיליוני עלובי החיים לשולי החברה וכו'. אמנם ההאשמות המוטחות באמריקנים מעוותות לפעמים על-ידי שנאה קמאית הנובעת מהתרעמות על יהירותם, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהם מציבים בפני האנושות, מאחורי הדמוקרטיה התקשורתית שלהם, אורח-חיים מרקנטיליסטי-פלישתי המורח, במקרה הטוב, אקסטזה דתית ממקורות הברית הישנה והחדשה על השראה ריקה וחדוות חיים נבובה. הם אינם מבינים שהם כורים את התהום שאליה עלולה האנושות להתדרדר. הם לא קראו את ניטשה, את היידגר ואפילו לא את קונפוציוס, ואם קראו אותם – לא הבינו, ואם הבינו – לא התמודדו עם האתגרים שהם מציבים בפני האנושות. פלישתים ברמתם לוקים באי-הבנה משוועת של הלכי רוח הפוקדים את האנושות ואת כדור הארץ, ואי-הבנה זו מעיבה לא מעט על הסדר או האי-סדר של העולם.

הישראלים אינם נוהים אחר ארצות הברית מסיבות פוליטיות בלבד. הם נמשכים לאורחות חייה, להתלהמות מנהיגיה, ללהג הגרועים שבאמניה, לתענוגות תושביה ולהנאותיהם. כמו האמריקנים, ואף יותר מהם, הם חלמו על הארץ המובטחת; כמותם התחנכו על ברכי מסורות של הצטיינות; כמותם חיפשו עולם חדש. ארנדט הבחינה באמנציפציה של היהודים מעבר מתנאי חיים מחתרתיים למחצה של מנודים – parias – לתנאי חיים של מצליחנים חדשים: "העם היהודי נשאר אומה של מנודים והמשיך לייצר מצליחנים חדשים".[7] היהודים-הישראלים אינם מצויים, כאבותיהם היהודים-הפרושים, מחוץ לעולם, מחוץ להמולה ההיסטורית ומחוץ למשחק הפוליטי; רובם ככולם עוסקים בעצמם כבעיסה מעיקה ומהבילה כאחד. הם מתים להצמיח את החוקרים הטובים בעולם, את האמנים הכישרוניים בעולם, את הסוחרים הממולחים בעולם... ובימים טרופים אלה את החיסון היעיל ביותר בעולם. הם מסיירים ברחבי תבל, מבקרים בשווקים ומציעים בכל מקום את החומר האפור שלהם, את המוח הקרוי בפיהם "יהודי". הם שותפים פעילים ונלהבים לתהליכי הגלובליזציה, אף על פי שהם עלולים לאבד בהם את שארית שורשיהם הדתיים ועוגניהם התרבותיים. דמות החלוץ, שהקריב את חייו בכיבוש השממה, פינתה את מקומה לדמות הקבלן או הקומבינטור (ההייטקיסט). גדודי העבודה העברית התחלפו בגדודי העובדים הזרים – פלסטינים, פיליפינים, קמבודים, סינים, הודים... הם החורשים את האדמה וזורעים אותה, בונים את שכונות היוקרה בערים המבוססות ואת שכונות הגזל בהתנחלויות, והכול תחת עיניהם הפקוחות של ראיסים ישראלים.

בגולה, במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, שמר המצליחן היהודי החדש על מקצת מכבודו. אמנם הוא התנער ממורשת אבותיו, התכחש לאמונתם ולתורתם וויתר על סממניו היהודיים לטובת זכויות אוניברסליות, אולם עדיין השתדל, פה ושם, לחפות על משיכתו למנעמי האומות בהקצאת חלק מהונו לצדקה יהודית. במקרה זה הוא נטה לשמור על עילום שם מטעמים אישיים של כבוד עצמי וכבוד הזולת. לעומתו, המצליחן החדש של ראשית המאה העשרים ואחת, אמריקני יותר מאירופי, אינו יודע לתת בסתר. הוא מתקבל בישראל בכבוד מלכים על-ידי שרים, נשיאי אוניברסיטאות וראשי ישיבות, המשחרים לפתחו בבקשת נדבות ותרומות. מציעים לו מיזמים למכביר, בית כנסת על שם אביו וקתדרה על שם אמו. שמו חרות באותיות של קידוש לבנה על לוחות שיש, מתנוסס על קירותיהם של בתי חולים, מוזיאונים ותיאטראות – אפילו שמות אוליגרכים שעשו את הונם בדרכים מפוקפקות, ולא מדובר רק באוליגרכים רוסים. בשנות השלושים קָבלה ארנדט על שמצליחן חדש נהנה מכבוד ויוקרה רבים יותר מאשר היהודי המנודה, הרוטשילדים יותר מאשר סופר כקפקא או משורר כהיינה. לפחות הרוטשילדים רכשו להם, כעבור מאתיים או שלוש מאות שנה, תוארי אצולה. קרובים למצנטים יותר מאשר לתורמים, הם מחלקים את נדבותיהם באמצעות ארגוני צדקה המתמחים בחינוך, ברווחה ובעידוד יצירה. לעומתם, המצליחנים החדשים נראים יהירים, נשמעים יהירים ומתנהגים ביהירות פוגעת. רובם נאלצו להשאיר גוויות לצד הדרך במסעם אל הפסגה, כדי להצטרף ולהימנות עם העשירון או המאיון העליון של האנשים העשירים ביותר בכפר, בעיר או במדינה. בארצות הברית, הידועה כחממת המצליחנים החדשים, אפילו אצילות נפש צמודה למדדי הבורסה. למרבה הצער, גינוני האצולה המפוקפקים האלה כבשו את ארץ פלישתים ההיסטורית והם רק מגבים את השיטה הפראית של "תפוס ככל יכולתך ונצל ככל יכולתך", או בלשון אחד העם "רמאות לשם שמים".[8] המצליחן החדש ניצח את האידיאליסט, בין אם מדובר בחלוץ בישראל, בקומוניסט ברוסיה או באיש השמאל בצרפת. המנודים (parias) יפי הנפש, החולמים העדינים והמהפכנים הסוערים, הנוקשים והקשים, הפכו שנוררים. נראה שהתנאים הגאו-פוליטיים החדשים של היהודים לא שינו הרבה בניתוחיה של ארנדט, המתבססת על קטגוריות אלה כדי להבין את התמורות הפוקדות את היהודים בראשית המאה העשרים: "מרגע שהמנודה הופך שנורר", היא כותבת, "הוא מאבד את כבודו. לא משום שהוא עני ומקבץ נדבות, אלא משום שהוא מבקש אותו מאלו שבהם היה עליו להיאבק ומשום שהוא סובל את עוניו תוך התחשבות באלה התורמים להגדלתו. מרגע שהוא הופך שנורר, המנודה נעשה באופן מידי אחד מעמודי התווך של החברה שממנה הוא מנודה".[9]

טראמפ ומקבילו הישראלי מסמנים תפנית. איני יודע איזו צורה תלבש אמריקה אחרי שלטונו של הראשון, איני יודע אם ישראל תתאושש מההתפרעויות הבריוניות של נתניהו ושל אנשיו. טראמפ לא מפסיק לדבר על שובה של אמריקה גדולה וכל מה שהוא עושה רומס אותה עוד יותר. בעיני האליטות שלה לא פחות מאשר בעיני העולם. נתניהו לא מפסיק להתרברב בהישגי ישראל ולומר עליה שהיא מקדימה את שאר המדינות ובכל מעשיו הוא רק מפורר את הישגיה, מערער או אושיותיה ומסיג אותה לרמה של מדינה פריכה שמאיימת להתפרק. שליטת טראמפ היא בעזרת ציוצים שכל כולם מצייצים את טיפשותו, שליטת נתניהו היא בעזרת רוק שכל כולו אומר את ריקנותו. מאחורי גבה של ארצות הברית ואירופה, נרקם לו דגם ממשל אזרחי-טכנוקרטי שמייחס יותר חשיבות לסדר, לבריאות, לתקינות, למעקב מאשר לחירויות הדמוקרטיות שמתערערות בלאו הכי בלחץ הוויכוחים הפוליטיים על אודות קליטת המהגרים והאיומים – האמיתיים או המדומים – שהם מהווים על המשנות האזרחיות במדינות הלאום ההיסטוריות. לעת עתה, האימפריה הסינית מסתפקת בקולוניאליזם הכלכלי שלה, על שלל ביטויו, החל ממכירת סחורות וכלה בחכירת אדמות חקלאיות. לא ירחק היום שבו היא תייצא גם את הדגם הממשלי-אזרחי שלה, הוא לא מתחשב באבחנות השגורות רק בפי דמגוגים מערביים, בין שמאל לימין, בין קומוניזם לקפיטליזם, אלא בחיים נאותים בתנאים של התפוצצות דמוגרפית על פני כדור הארץ, הזדקנות יתר של האוכלוסייה, דילול משאבי הטבע, איומים אקולוגיים ובתוכם איומי מגיפות ועוד. ישראל הבינה את העוצמה הסינית ואף ניסתה להתחבר אליה. אבל היא התקפלה מול הלחץ האמריקאי. ישראל, יותר משהיא בעלת ברית של ארצות הברית, היא בת ערובה שלה. ובעיקר מכורה לנחשלות הפלישתית שלה...