רוח נשברה: העגלה החרדית

עוד לפני עשור, החוגים החרדיים, בין אם ראו את עצמם כלא-ציוניים או אנטי-ציוניים, לא החמיצו הזדמנות להוקיע את מעשיה, הישגיה ומחדליה של מדינת ישראל. הם הרגישו צורך להסתייג ממנה ולהביע אי-אמון דתי במוסדותיה ובסמלי הריבונות שלה. במשך תקופה ארוכה הייתה השתתפותם בממשלות השונות חלקית בלבד ונציגיהם שימשו כסגני שרים וכראשי ועדות לפני שנכנסו אליהן בתור שרים. העסקנים החרדים נתלו – ונתלים עדיין – בשיקולים של שמירה על האינטרסים הקבוצתיים שלהם הרבה יותר מאשר בשיקולים ממלכתיים של טובת הכלל. הם דואגים לבצר את מעמדם המיוחד, הכמעט-גלותי, על מגרעותיו ויתרונותיו, במסגרת המדינה היהודית הריבונית. הם נוטים להתגורר בערים או בשכונות משלהם, עם רשתות חינוך, מוסדות השכלה, גמ"חים, בתי מלון, רשתות שיווק ו... בד"צים משלהם הפוטרים אותם מלפנות לערכאות אזרחיות. רובם ככולם אינם מתגייסים, לא לשירות צבאי ולא לשירות לאומי, ואילו אלה המתגייסים משרתים ביחידות משלהם או לתקופות קצרות המעניקות להם חלק מההטבות המגיעות לבוגרי צבא. למרות שהם תובעים ומקבלים תמיכות שונות מהמדינה, הם לא רוצים בפיקוחה על תכני הלימוד ובהתערבותה בניהול השוטף של בתי הספר. הם אינם מעוניינים ללמוד וללמד אנגלית או מתמטיקה אלא תורה בלבד, משוכנעים שרק לימודה מבטיח מידות טובות בעולם הזה ושכר בעולם הבא.

החרדים פעלו וממשיכים לפעול לשמירת מעמדם, הבעייתי והמופלא כאחד, כנידחים ((parias, שבו הם מרגישים הכי נוח, ולהישמר ככל האפשר, דה-יורה אם לא דה-פקטו, מכל השתלבות בחברה האזרחית הריבונית. הם מהווים מדינה בתוך המדינה, בדומה לאבותיהם, הקרובים והרחוקים, ברחבי אירופה. ההסתייגות, שגובלת לפעמים בעויינות, כלפי מוסדות המדינה תלויה במידת הכפירה החילונית ליברלית חופשית שאלה משדרים. לפעמים הם נותנים דרור לכעסם ולמחאתם ביודעם בתוך תוכם שידי השלטונות כבולות על-ידי חובת הערבות ההדדית שעדיין פועלת בשני הכיוונים ושהם נהנים מסלחנות, מפוקפקת למדי, כלפי אורחות חייהם. לאחרונה הם מתחילים לתפוס שהמצב משתנה לרעתם למרות משקלם הדמוגרפי בחברה היהודית הישראלית. אומנם נציגיהם הפוליטיים טוענים שהם מקבלים את הנחיותיהם מהמנהיגות הרוחנית רבנית שלהם, אבל ניכר שהם מתחמנים אותה יותר מאשר נשמעים לה. בש"ס – אם כלל מדובר במפלגה חרדית – המצב עוד יותר חמור. המנהיגות הרוחנית, אם ישנה עדיין כזאת, מפחדת מדרעי שחולש על התקציבים הממשלתיים ומושך בחוטי המינויים עבור מקורבי אותם דחלילים שמרכיבים את שרידי מועצת חכמי התורה. איני רואה באופק דמות רבנית בשיעור קומה של הרב עובדיה יוסף שיוציא פסק הלכה שיצווה על החרדים להתגייס או – חשוב פי כמה – יטיל חרם על החרדלים סוכני משיחיות שקר השומטים את הקרקע מתחת לקיומה של ישראל.

פרישות טוטלית

התנהלות החרדים אינה שריד מן העבר בלבד. דיאלקטיקה גלותית, מופלאה וממולחת כאחד, הפועלת בתוך ההשקפה התיאולוגית-מדינית הפרושית-רבנית, היא המעצבת את יחסם למוסדות הממלכתיים. מאחר שבמשך אלפיים שנה היו סמוכים למלכויות, גם אם התפללו לשחרורם, החרדים נוטים להעתיק את יחסם זה לרשויות המדינה היהודית הכופרת, מתכחשים לה או נאבקים בה. הקנאים שבקרבם אף לא רואים שום משמעות לכינונה של המדינה, לא מקבלים את סמכותה ומעדיפים להתייחס לממשל בישראל כאל ממשל זר מאשר לשנות את אורחות חייהם ואת נאמנותם לתורתם כפי שהם עיבדו אותה בגלות. הפרושיות שלהם טוטלית, אינה מותירה דבר מחוץ לתחום ההלכה. בנוסף ניכרות בה נטיות תיאוקרטית, המעודדות המרדה בשם האל כנגד כל מרות שאינה מקבלת את סמכותו עם סמכות המוסדות המגלמים את רצונו. כיצירה של הגלות, היא מניחה חשיבה ומודל מדיניים על-מדינתיים או טרנס-מדינתיים. בעבר, עצם היות היהודים מחוץ לחוק, בצורה זו או אחרת, היווה תנאי וערובה לנאמנותם לתורה ולשמירת מצוותיה. כיום, סדר העדיפויות שלהם אינו כסדר העדיפויות של המדינה, אם בכלל יש כזה, ואילו כלליהם אינם ככלליה. הם מעלים תביעות שונות, בין אם מדובר בסגירת רחוב בשבת ובין אם בהפסקת חפירות ארכיאולוגיות או הדרת נשים במרחב הציבורי, ואלה מעוררות נגדם תגובות של דחייה. לעתים הם מתקפלים ומחכים לעיתוי טוב יותר; לעתים הם מעלים את אי-נאמנותם לרמה של מרד. חלקם משדרים את התחושה שהם מחפשים את הגשמתם היהודית דווקא בניכורם. ישראל מהווה ערעור על הווייתם ומשבשת את התסריטים המשיחיים-אוטופיים שלהם – מפוכחים יותר, חייבים להודות, מהתסריטים האפוקליפטיים של החוגים החרדלים. הם נזהרים מלעלות על החומה, להתגרות באומות, והדבר מוצא ביטוי במתינותם המדינית ובהקפדה על איסור לעלות על הר הבית. בעיני הציבוריות החילונית ליברלית הם מצטיירים כגדולי אנשי אלוהים, ספק אדוקים ספק מפגרים, המשתהים, מתוך עיקשות או מתוך התאבנות, בהשקפה א-היסטורית של היהדות. הם מעדיפים לחפש את קרבת אלוהים מאשר את קרבתם של ביאליק או של הררי. לאמתו של דבר, הואיל ויהדותם אינה יכולה להשלים עם עמדותיה ויעדיה של הציונות, גם אם היא עומעמה ונקברה תחת גגות הגזלה של מלכות יהודה, הם היו מרגישים נוח יותר בגולה לולא נכוו ממנה קשות ולולא אהבת ישראל דתית עזה המקוננת בלִיבם. כל עוד הציונות מופיעה בעיניהם כתנועת חילון של היהדות, תנועת שחרור היהודים מיהדותם ותנועת התבוללות לאומית, הם יכולים רק להתנגד לה.

החרדים עדיין מחזיקים בעמדה האימונית כפי שהובעה על-ידי החזון איש בשיחתו המפורסמת עם דוד בן-גוריון. על השאלה "באתי לדבר איתך על נושא אחד ולשאול אותך איך חיים יהודיים דתיים ולא-דתיים יחד בארץ הזאת?" אמר לו החזון איש כך: "יש הלכה. כאשר שני גמלים באים זה מול זה ויש שביל צר שיש בו מקום רק לגמל אחד, אז גמל שטעון משא, זכות הקדימה נתונה לו, והגמל שאין עליו משא חייב לפנות לו את הדרך. אנחנו הדתיים", המשיך החזון איש, "יש עלינו משא כבד של לימוד תורה, שמירת מצוות ושמירת השבת ומאכלות כשרים, לכן צריכים האחרים לפנות את הדרך" (השיחה, מפי יצחק נבון, מובאת באחד ממאמריו של א' כשר, "בין דתיים ולא-דתיים בישראל", "רוח איש", תל אביב: עם עובד, עמ' 98). קרב היום בו יודו שלא תמיד מטענם מציל מצמא, ולא כל הגיבנות של הגמלים הבאים לקראתם או נגדם ריקות. בכל מקרה, ניכרת בהתנהלותם התכונה היהודית למופת, אחיזה אדוקה בעולם הזה וכמיהה לעולם הבא, או כדברי גרשום שלום: "מצד אחד, להיטות כמעט דמונית אחר ענייני העולם הזה; מאידך גיסא, אי-ביטחון יסודי של אוריינטציה בעולם הזה" (ג' שלום, "מכתב לחנה ארנדט", "דברים בגו", א', עמ' 91)..

התאבנות חרדית

רתיעת הרבנים מלהתמודד בצורה יצירתית עם האתגרים הניצבים בפניהם – לרבות בדיני אישות – פגעה קשות במוסדות הדת ובתדמית היהדות. בתי דין רבניים נראים יותר ויותר כבמות של תיאטרון האבסורד. דיינים טומנים את ראשם בשולחנות הערוכים שלהם ואינם רואים את מצוקת המופיעים בפניהם. נטולי סמכות, הם יושבים על במה מוגבהת, משננים את משנתם, מלטפים את זקנם או מגלגלים את פאותיהם. טקסיהם אורכים דקות לאחר המתנות של חודשים אם לא של שנים. האבסורד אינו מסתיים רק בהצגות הנראות לפעמים כלקוחות מכתבי קפקא. חוק הגירושין, למשל, הוא אחד המפגרים בעולם. מכל הבחינות וללא הצדקה – לא הלכתית, לא רבנית, לא דתית. מתאנים סתם לנשים מסורבות גט על-ידי בעלים נואפים החיים עם הפילגש שלהם. מעמד האישה בקרבם גרוע יותר מאשר מעמדה באיראן ומדובר בשפחות למלכיהן בעליהן יותר מבנות מלך וכל המחאות שלהן רק מבליטות את ניכורן המביך. הבעיה היא שחלק מהרבנים אינם מבינים לא את האירועים סביב ואפילו לא את משמעות המילים. הם אינם מבינים שהעולם משתנה ושהיהדות חייבת אף היא להשתנות אם היא חפצת חיים. הם אפילו אינם תופסים שברוב עקשנותם וצביעותם הם מרחיבים את החלל שאליו נכנסו בתי המשפט בכלל ובית המשפט הגבוה לצדק בפרט. הם יודעים רק להזדעק בשל הפרצות בחומות, כאילו תמצית משימתה של היהדות היא בשמירה על החומות, בין אם בעזרת אבנים ובין אם בעזרת טלפונים כשרים, ואם אין היא עומדת במשימה מקודשת זו עליה למהר ולהקים חומות חדשות וללבות את היצר הכיתתי ההולך ומתגבר בקרב חצרות ספרדיות-מזרחיות לא פחות מאשר אשכנזיות. ביצור נואש של חומות אלה ואחרות מצביע על פיגור הלכתי המכסה על פיגור דתי. הרי פסיקותיהם של הרבנים בעשורים האחרונים ראויות לספרי בדיחות בלבד, כפסיקת אותו רב, איני יודע איפה, שפסק שאסור לאישה ללבוש בגדים אדומים, שכן זהו צבע נועז ביותר המזכיר כרבולת של תרנגול, ולא יאה ולא נאה לבנות ישראל להתכסות בו. זה היה מצחיק אלמלא מרחיק מהיהדות, בישראל לא פחות מאשר בתפוצות, למרות נתוני הראווה של הגורמים הממונים על קירוב מתבוללים.

התמהמהותם התיאולוגית-מדינית של החוגים הדתיים, יהיו אלה החרדים או הדתיים-לאומיים, בפרדיגמה פרושית-רבנית גלותית מנעה פיתוח "הלכה ישראלית" שיכלה לתרום להרחבת תחומי השיפוט שלה ולפתירת חלק מהבעיות המעסיקות את הציבוריות הישראלית על כל גווניה, לרבות המסורתי והחילוני – הלכה ליברלית אינה סתירה, אפשר למצוא אותה בחוגים הקונסרבטיבים והרפורמים. המבנה הנפשי-דתי הנובע מפרושיות-רבנית גלותית או המוכתב על ידה מאפיין, במידה פחותה ובצורה אחרת, גם את המחנה האורתודוקסי הישראלי, הדוגל בריבונות לאומית יהודית על ארץ ישראל: הוא מחזיק באמונות פרושיות, שומר על הלכה פרושית ומתנהג לפי דפוסים פרושיים. הדבר ניכר אפילו בקרב החוגים הקרויים מסורתיים.

ניצולי כור ההיתוך

מרבים לדבר על כור ההיתוך הישראלי, לחיוב או לשלילה. האמת היא שמעולם לא היה כור היתוך. הייתה, כאמור, קולוניזציה ציונית שהתייחסה למהגרים כאל עולים שנדרשו להשיל מעצמם את זהותם וללבוש מדים: מדי עבודה של החלוצים, מדי צבא של הפלמ"ח או מדי צנע של בן-גוריון. לא היה דגם של חברה אזרחית – מלבד איחוד הקבוצות והקיבוצים – ולא דגם של הישראלי הרצוי. היו דמויות של החלוץ, של החייל, של העסקן. היהודי החדש היה בגדר סיסמה שכל כולה הייתה שלילת היהודי הגלותי. הקולוניאליזם הציוני היה ועודנו רומנטי במהותו, רווי הכחשות עצמיות. צעירים התגייסו לצה"ל בלחץ חברה שכל מה שהיה לה להציע היה ניחוח צבאי. הקולוניאליזם הציוני פעל ברוח השוויון החלוצי ובלחץ ההישגיות המפא"יניקית לרידוד כללי, בכל שכבות האוכלוסייה, כדי להקהות את ההבדלים. הגרמנים הסתירו את השכלתם, הרוסים את ספרותם, הפולנים את תרבותם היידית. למען הצדק ההיסטורי חייבים לומר שקוצר סובלנות ניכר במחוזותינו כלפי כל גל עלייה חדש. בניגוד לארצות הברית, הנבנית מגלי ההגירה השונים, ישראל אינה מצפה מהם לדבר. היא מבקשת מהעולים להתנער מתרבותם הקודמת, לדבר עברית מהר ככל האפשר, להתגייס לצה"ל. העולים מתבקשים להיקלט, לא לתרום. ישראל אינה יודעת הגירה מה היא, מה בעיותיה ומה אתגריה. היא אינה יכולה להשלים עם האכזבות, התסכולים, הכעסים. היא מצפה להכרת תודה בלבד. בכל מקרה, בכל מצב. אחרת היינו יודעים שהמהגרים האחרונים הם תמיד הבולטים ביותר והם המעוררים את העוינות החריפה ביותר. האתיופים אינם נקלטים כי הם נראים; המרוקאים – כי הם נשמעים. אלה חייבים לשנות את עורם, אלה את קולם. בכל מקרה, החרדים האשכנזים לא עברו בכור היתוך כלשהו – וזה מקור שיח החירשים בינם לביו החילונים הליברלים. החרדים הספרדים-מזרחים נכוו מכור ההיתוך – וזה מקור שיח המרירות בינם לבין החילונים הליברלים.

אנחנו נכנסים לתקופה של שיבושים שקשה לצפות איך הם יסתיימו. ספק אם חוסנה של ישראל יחזור לקדמותו. ספק אם הכוחות המפוררים, מבית מדרשם של החרדלים יותר מאשר של החרדים, ייפסקו ללא לחץ בינלאומי שיוקיע את משטר האפרטהייד שהם מרחיבים לכלל הארץ. ספק אם החילונים ליברלים יכולים לשאת את גועל נפש שמעוררת בהם מממשלת חרפה המורכבת מדמויות נאלחות בראשות הנוכל הידוע ברבים. ספק אם האיזונים המשטריים יעמדו בלחצים הפראיים של הנגע החרדלי וגרורותיו. אני תולה תקוות בהתעשתות הקבוצות החרדיות השונות. החרדים לא יכולים לחיות עוד הרבה זמן בתנאי דוחק, סגורים ומסוגרים, עסוקים כל כולם בהישרדות, קורסים תחת עול רבייה המעסיקה אותם יותר מלימוד תורה עקר למדי שלא מניב דבר, בלי להיפתח למדע, לרפואה, לספרות... לחידוש, יהיו התמיכות בהם אשר יהיו. החילונים-ליברלים אינם יכולים לשאת עוד את המעמסה של העגלה החרדית המדשדשת ולקבל בתמורה את הכפייה הדתית שלהם – כי מדובר בכפייה דתית זוחלת. אבל לא אלה ולא אלה מאיימים על אושיות המדינה ונראה לי שאפשר להשתעשע באפשרות של מפגש אינטרסים ביניהם – לא אחווה ולא אחדות מעושות אלא אינטרסים הדדיים. על בסיס שני עקרונות שבלעדיהם המדינה לא תשרוד ואינה ראויה לשרוד: ביעור הכיבוש ומשטר האפרטהייד שלו והפרדת הדת והמדינה. החרדים לא יתקשו לקבל את שני העקרות במידה ונשחרר אותם משבי עסקנים מושחתים דתית ופוליטית. הם לא היו מעולם בעד הכיבוש, נזהרים וחשדנים, מפוקחים למדי על המצב הגאו-פוליטי של ישראל יותר מהנוכל שמשגע את העולם ואת שירותי הביטחון שהלכו שבי אחרי חרחורי הפחד והמלחמה שלו מעל ל-20 שנה בנושא איראן, ועוד יותר מהרבנים הכסילים של יש"ע לדורותיהם. באשר להפרדת הדת והמדינה, הם אימצו אותה דה-פקטו וחיים לפיה בלי להתפתות לשלמונים, הן בתקציבים והן בתפקידים, השמורים לאלה המנצלים אותם ומצרים את התפתחותם ואת שגשוגם הרוחני. נראה לי שגם החילוניים ליברלים וגם החרדים על אותה העגלה ושני המחנות רק ירוויחו להסכים זה עם זה. לפני שהחרדלים, אלה שפועלים בגלוי להכתמת היהדות ואלה שהסתננו לליכוד, יובילו אותה לתהום.

יכול להיות שאני לוקה באשליות. סביר להניח. אבל חשוב שלא לטעות. לא החרדים הם האויב אלא חבורת האנשים האפלים – לווין, סמוטריץ, רוטמן, סטרוק – ולהקת הנובחים שלהם – קרעי, אמסלם, דיסטל, גולן – הכול בניצוח פסיכופט מועד לפורענות. אתמול, אפרים הלוי שרטט מפה ליציאה מהמשבר, חדה וקולעת למדי, ואיש כמעט לא שם לב לדבריו...