רוח נשברה: סימני תהייה

האם תחגוג מדינת ישראל את יום ההולדת המאה להקמתה? האם היא לא תיעלם, לפחות במתכונתה הנוכחית, כמדינה יהודית ודמוקרטית? עד כמה תהיה נחוצה ונהירה לעולם בכלל ולעולם המערבי בפרט? האם תוכל להתקיים כמדינה חריגה שבה גבולות הלאום – היהודי – חופפים את גבולות הדת  היהודית? מדוע היא לא תהפוך למדינה רב-לאומית, כשאר הדמוקרטיות הפלורליסטיות, ואופייה היהודי ייקבע בהתאם למשקלם הדמוגרפי של היהודים באוכלוסייה הכללית, ובהתחשב ברצונם או אי-רצונם להוות חבורה אחת בעלת אינטרסים משותפים? האם רצונם ונחישותם של היהודים לשמר את ישראל כמדינתם יעמדו במבחני העתיד? האם אין אנו מנהלים מלחמות דת ותרבות אבודות מראש, כאשר הן הדתיים הן החילוניים אינם מעוניינים, לאמתו של דבר, בסופו של דבר, במסגרת מדינתית?

לי אישית לא ברור כלל שמדינת ישראל תחזיק מעמד, ולא רק בגלל אויבים הצרים עליה להשמידה. אלא מהסיבה הפשוטה שחפץ ההישרדות של תושביה היהודים עלול להתפוגג ככל שנתרחק מהנסיבות שהביאו להקמתה. ישראל עלולה להירשם כמדינה המודרנית הראשונה שתיעלם בהמולת ההיסטוריה הפוסט-מודרנית המבשרת תיקונים מרחיקי לכת במסגרות המדינתיות – למרות ההתפרצויות הלאומניות-פופוליסטיות בחלק ממדינות המערב. אינני חושש מרחם האם הערבייה, ותחזיות הדמוגרפים, הלוקות בגזענות, מותירות אותי אדיש. הבעיה הדמוגרפית היא בעייתם של עניי חכמה ודָלֵי תקווה, שלא לדבר על מותשי הרבעה. תהליכים מסוכנים מחלחלים למוח, לרגישות ולמחויבות היהודיים, והם מאיימים יותר מהתהליכים הדמוגרפיים. אינני חושש מהמזימות הערביות או המוסלמיות – הליגה הערבית, החרם הסעודי, הטילים הסוריים, הפצצה האיראנית – שנועדו לערער את ביטחוננו ולהשמיד אותנו. אני חושש מדבר מעיק הרבה יותר – מהתרוששות רצוננו להוות אומה, להחזיק מדינה ולהיאחז בקרקע כלשהי. לפעמים נראה לי – כבימים סוערים אלה – שהתוחלת ההיסטורית של מדינת ישראל קצרת מועד.

כדי שישראל תחגוג את יום הולדתה המאה, עליה לדעת אם היא רוצה להתקיים, מדוע היא רוצה ולשם מה. ללא בירור שאלות אלה סביר להניח שהיא תיפול קורבן לכוחות המדללים את חיות היהודים כאומה או אפילו כעם. לצערי תהליכים אלה החלו, והם כבר גורמים לגלות שלישית. מאות אלפי ישראלים – מעל למיליון? – כבר היגרו מרצונם לארצות מבטיחות יותר והשתלבו בהצלחה בסביבתם הרב-לאומית החדשה. חלקם התערו בקהילות היהודיות המקומיות, חלקם נמנעים מלהתקרב אליהן. רובם נטולי מורשת יהודית שורשית וחשופים לתהליכי התבוללות מואצים ביותר. הם אינם מתגעגעים לתל-אביב ועוד פחות מכך לירושלים. הסיפורים על השיבה הביתה לא צריכים להסתיר מעינינו שהולכת ומתגבשת גלות חדשה, שבהיעדר כל אותם מנגנונים דתיים-לאומיים ששמרו על היהודים בתפוצות, ספק אם תצליח לשרוד זמן רב. אינני בטוח כבעבר שלא יתממשו תחזיות הערבים שלפיהן מדינת ישראל תתגלה כיצירה צלבנית-יהודית שתתפורר ותיעלם עם היעלמות הלהט הציוני-משיחי – כי דובר אכן במשיחיות – ותחת לחץ האיומים – הפלישתי והפרושי – הרובצים עליה.

כבר אפשר להבחין בסימני תהייה ותסכול ראשוניים בחייהם הצורמים של רבים מאיתנו התרים אחרי משמעות המפעל הציוני-מדיני. המועקה כבדה יותר משנוטים לחשוב. השלמנו, ללא התנגדות רבה, עם ניפוצם של חלומות רבים – חברת מופת, תקינות ממשל, דמוקרטיה איתנה, מערכת השכלה מתקדמת, אור לגויים. הפסקנו להתרגש מתרגילים מסריחים החוזרים על עצמם, מממדי השחיתות הפושה בכול, מאטימות הלב החברתית, מהסניליות הדתית. המבוכה רבה ושומה עלינו להתמודד עם שורשיה אם ברצוננו להתמיד בקיומנו הלאומי. מכל השאלות המעסיקות אותי באופן אישי, המתסכלת ביותר, היא איך מדינה כישראל, שבה ריכוז כה גדול של אנשים טובים (ללא שמץ של ציניות מצדי) נראית נורא כל כך, בעינינו לא פחות מאשר בעיני התקשורת העולמית? למה נקלענו למצבים כה מביכים בכל התחומים? בחינוך. ברפואה. בחברה. ברווחה. שלא לדבר על פוליטיקה. עם כל הכבוד לאלה המזכירים לנו השכם והערב שכלל לא היינו קיימים לפני שבעים שנה, הרי שכיום היינו צריכים להיראות, מכל הבחינות, טוב הרבה יותר מאשר לפני עשר, עשרים ואפילו שבעים שנה. אבל אנחנו נראים גרועים יותר משנה לשנה, והבניינים המפלצתיים, מרשימים של תל-אביב אינם משנים דבר. אנחנו לא מפסיקים להשלות את עצמנו. מצויים בקרבנו אנשים טובים בריכוזים גבוהים; איים של הצטיינות מחפים על נחשלות אזורים רחבים וסופה של המצוינות לחלחל מעצמה גם לפריפריה; גם אם כל אחד פועל לרווחתו האישית, אנחנו יודעים להתעשת, להתגייס למען טובת הכלל ולגלות "ערבות הדדית"; המנהיגות הפוליטית אינה משקפת את האיכויות הגבוהות המצויות בעם; המצב המדיני-ביטחוני מעיב על כושר ההתמודדות שלנו עם הבעיות החברתיות וההשכלתיות. אני נוטה לחשוב שמשהו רקוב באתוס האזרחי שלנו, משהו המכרסם באושיות קיומנו ועלול להשחית כל חלקה טובה. משהו שאינו משתפר אלא מעכיר עם השנים. משהו שאינו תלוי בבריות אלא באווירה שהן נושמות וסופגות.