רוח נשברה: רצועת פלשתים

למרות ההמולה של שדרות רוטשילד, רכילויות התקשורת ומצעדי האהבה למיניהם, האווירה על מישור החוף רווית רהב תרבותי ונטולה רטט תרבותי כאחד. קקופוניה של סגנונות מוזיקליים מתחרים, מערביים ומזרחיים כאחד, רווחת בחוצות ואין מסיבה או משתה אשר בהם לא מנקבים את אוזני הסועדים עם כלים לא מאוזנים. לארץ פלשתים סיסמה בולטת: "צריכים לעשות חיים!" עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקה, כבתל אביב. העיר מטפחת לה המולה בתור נשמה ונכנסת לטרנס כל אימת שכוכב פופ, שחקן טלנובלה או פרובוקאטור מקצועי נוחת אצלה. ההצגה התרבותית הישראלית נמצאת במקום השלישי, אחרי ההצגה האירופית והאמריקנית. גם בתיאטרון וגם בקולנוע היא יותר מצטיינת בהתפארות עצמית מאשר ביצירות עולם. ישראל שקועה בחיקוי, עתים מתוחכם, עתים זול, של ארצות הברית, המצטיינת, כידוע, בחיקוי של אירופה. העלייה הרוסית שינתה במעט את הרפרטוארים השונים לפני שנטמעה בפלשתיניות השלטת, חזרה לכור ההשראה שלה או היגרה למחוזות מבטיחים יותר.

אומברטו אקו (Ecco), אחד ממבקריה המפוכחים ביותר של אותה אמריקה המחפשת והמוצאת את האותנטיות שלה ב"שכלול הזיוף", לא חסך ממנה את שבטו. לדבריו הקולות והאורות במוזיאונים מנסים לחפות על שעוות מוצגיהם כדי לעורר בקרב המבקרים תהודה חזקה עוד יותר מזו שהיו מעוררים בהם המוצגים המקוריים. האמריקנים אינם מסתפקים בחיקוי הג'וקונדה, הם משחזרים את הסדנה של לאונרדו דה-וינצי, שבה אפשר לראות את האמן מצייר אישה הדומה להפליא ל... ג'וקונדה. הם אפילו משחזרים – בנקודה זו, לא הייתי ממליץ להאמין לאקו והייתי בודק את אמיתות דבריו – את ונוס ממילו עם שתי ידיה, בליווי דברי ההסבר הבאים: "ונוס ממילו, כפי שהייתה בתקופה שבה שימשה מודל לפסל היווני הבלתי ידוע, כמאתיים שנה לספירה".[1] חלק ממוזיאוני ישראל, כבית התפוצות בתל אביב – היום "אנו" – ומגדל דוד בירושלים, העלו את החיקוי לרמה גבוהה עוד יותר של קריקטורה. בית התפוצות משחזר את החיים היהודיים בקהילות השונות במרחק קילומטרים ספורים מבני ברק, שם פורחים אותם חיים יהודיים, ואילו מוזיאון מגדל דוד משחזר את תולדות ירושלים כאילו ההיסטוריה מתה ואינה פועמת בכל פינה בעיר. היום בית התפוצות מנסה לשנות את תדמיתו הודות לאגף חדש ומציג את עצמו כמוזיאון העם היהודי תחת הדגל של "עמיות יהודית", ואילו מוזיאון מגדל דוד עומד כמצבה לצרות האופקים של הישראלים הפלשתים וכמצבה לדוחק דמיונם. הם מצליחים לטשטש את האותנטיות שלהם ולסגוד לשקופית, להולוגרמה ולווירטואלי באמנות הראויה לפרס בין-לאומי ב...שלומיאליות מוזיאונית. אם קיימת אסכולה מוזיאונית ישראלית, היא מצטיינת עוד יותר מזו האמריקנית בשכלול הזיוף מתוך שִכחה פושעת, זחיחות משוועת ועודף מודרניות.

כבר בראשית המאה העשרים קָבל אחד העם על רדידותה של הספרות העברית ועל עוניה.[2] מאז ספגה ספרות ישראל השפעות רבות – טולסטוי (אצל עמוס עוז), פולקנר (אצל א"ב יהושע), מרקז (אצל מאיר שלו) וכו' – עד כדי כך שהיא איבדה, חוששני, כל חוש למינון החכם והעדין שבין רטט לאומי לתהודה אוניברסאלית העושה ספרות גדולה. החיקוי משחית הכול, הקריקטורה מעוותת הכול.[3] יכול להיות שקם לנו בשנים האחרונות דור מקורי של סופרים; יכול להיות שהוא לא יתפתה לשחצנות בגלל מאמר ביקורת חיובי בלונדון ואמרת שבח בברלין. ככלל, האמנים הישראלים-פלשתים לא ניחנו אפילו בסממניו של פולחן הדיוק המאפיין את חיקוי אירופה על-ידי האמריקנים. לא ההמולה המזרחית, הסנוביות הרוסית וההומור הבריטי הם המעיבים על היצירה הישראלית, אלא סרבול החיקויים מיד שנייה ושלישית שלהם. היא מזדנבת אחרי מרכזי היצירה בעולם ולהוציא הפקות מקוריות – העוסקות בהווי היהודי, בשואה וביחסים המעורערים בין יהודים וערבים – ישראל הופכת יותר ויותר לממלכת הקיטש. חייבים להודות שהמוח היהודי האגדי העלה, כנגד תחזיותיו של ביאליק, חלודה ועובש, ואלה הופכים אותו למוח פלשתי למופת. אפילו הלחן של "ירושלים של זהב" מתגלה כעבור שנים בסקי במקורו, שאילה שלא מדעת של המלחינה הלאומית, שמעולם לא ידעה ממש איפה מקומה בוויכוח הפוליטי העוסק בעתיד הארץ. היא הותירה מכתב שבו היא מתייסרת במיטב המסורת של שיח לוחמים: "כנראה", היא כותבת, "שהשיר ההוא זחל מבלי דעת". נעמי שמר חיברה את מיטב שירי הערש של ארץ ישראל המתחדשת. מעידתה רק מעידה עד כמה הפלשתיניות אורבת אפילו למיטב היוצרים והאמנים.

הפלשתיניות הישראלית מקורה במיוחסים התקשורתיים המשפיעים לרעה על ההמונים. לא פעם היא בוקעת ממסכי הטלוויזיה ומגרונם של הפרשנים. הואיל ואיננו מסוגלים לחשוב שאנחנו מפגרים בתחום כלשהו, אנחנו ממהרים לתפוס את המקום הראשון בשחצנות – לפני או אחרי האמריקנים והצרפתים, בהתאם לכסילותם היחסית של המנהיגים בשלוש המדינות. אצלנו הרצון להצטיין כפייתי למדי, ואין תחום הזוכה לתהילה בעולם – מתורת הבישול ועד תורת המשחקים – שישראל אינה ממהרת לכסות את פיגורה בו. כך אנחנו מוצאים את עצמנו עם כל מיני תוכניות בישול בשעות שיא של צפייה, כל מיני רכלנים המתמחים בחנוכת אופנות חדשות לבקרים וכל מיני קרישים המשקיעים בתדמיתם. כל שבוע יש לנו המצאה חדשה אחרת שהעולם – שאינו יודע על קיומה – מתעניין בה. מהר רצים לספר על עצמנו לעצמנו ומחשבים מהר את הרווחים. הצניעות המקורית של הישראלים מתקלקלת בהדרגה והופכת אל מול עינינו המשתאות לגסות רוח פלשתית. מי שלא ראה עורכי דין מתחבקים ומתרברבים מול מצלמות הטלוויזיה על הצלחה במשפט כלשהו, כאילו יצאו מנצחים מתחרות היאבקות, לא ראה פגיעה קשה יותר בכבודו של החוק. מי שלא נתקל ברופא המפנה את החולה לקליניקה הפרטית שלו או מתעניין באמצעים העומדים לרשותו כדי להפנותו לשר"פ, עדיין לא חלה באמת במחוזותינו. מי שלא שמע מרצה מבוקש מתמקח על גובה התגמול עבור הרצאה של חצי שעה לא התחלחל מחמדנותם של חלק מהפרופסורים. מי שלא שמע חבר מרכז מפלגה מתעלל בטלפון בחבר כנסת או במועמד לכנסת לא חווה פוליטיקה פלשתית מקרוב. ניתן לומר שישראל מצטיינת בכל אותם תחומים אשר בהם היא מצליחה לייבא עובדים זרים: בחקלאות, בבנייה וב...כדורסל. הרכב הכדורסל על טוהרת שחקנים זרים, שחלקם עברו גיור לתפארת מדינת ישראל, מביא לנו יותר כבוד מכל נבחרת של מדענים או של אמנים. רק ישראל – רק בישראל – מאמן כדורסל עילג ופולט שטויות מקבל כבונוס הנחיה של תוכנית טלוויזיה. אין זה מעיד עליו; זה מעיד על מנהלי הטלוויזיה ועל צופיה. אולם הגיבורים העממיים האופייניים ביותר לארץ פלשתים יישארו דודי אמסלם שמגלם את המרוקאי לתפארת ג'אמע אל-פנא ונתניהו שמכין אותנו לשובו כמנצחת על מחול השדים של הפוליטיקה הישראלית.

אמצעי התקשורת אינם נקיים מכל אשמה. הם מתלבשים בחדווה על דמויות מפוקפקות ובמקום להוקיע אותן, הם מציעים להן במה, כדי לבדר את הצופים, אך גם כדי להרתיע מועמדים רציניים מלהיכנס לחיים הפוליטיים. הפוליטיקאים, רובם, מגלמים חיים פוליטיים נטולי כבוד, ואכן המילה 'כבוד' הפכה למילת גנאי בשיח הפוליטי הישראלי. אי-אפשר להשתמש בה מבלי שיחשדו בך שאתה מרוקאי דפוק או שיש לך אחות מרוקאית. בישראל מרבים לדבר על הדר, וההדר הוא, כידוע, מסממניו המובהקים ביותר של מרכז הליכוד. היעדר כבוד לאיש הפוליטי, היעדר כבוד הדדי בין הפוליטיקאים, זלזול בכבודם של הבריות – כל אלה הפכו את הפוליטיקה הישראלית לנטולת חמלה. כבוד כרוך בהערכה ואמינות – ללא אותה קרבת יתר המאפיינת את החברה הפלשתית שבה כולם מתחככים בכולם באינטימיות בלתי נסבלת. ארנדט, שאי-אפשר לחשוד בה שנולדה במרקש, כותבת בנימה קאנטיאנית למדי: "הוויתור המודרני על הכבוד, או ליתר דיוק העובדה שרוחשים כבוד רק כאשר מעריכים או מתפעמים, מהווה סימן ברור לאובדן ההתחשבות באנשים בחיים הציבוריים והחברתיים".[4] רק שכל זה אינו חדש ומלווה אותנו מאז גילו מושבות הברון את תולעת המשי ומאז עברה תולעת המשי מוטציה לתולעת הפלשתיוּת:

"בראשון לציון וזיכרון יעקב", מספר אחד העם, "עושים כעת ניסיונות בזה, ויש תקווה. אבל עוד לא כלו הניסיונות, עוד לא ידע גם המשגיח על זה (כמו שהגיד לי בעצמו) את תוצאות הדבר בפרטות, וכבר נמצאו בא"י בעלי חשבונות נלהבים, שערכו חשבון פרטי ליסוד 'אגודת אלף' חדשה למטע עצי תות ומעשי המשי! המשגיח הנזכר, שראה את החשבון, השתומם למראה עיניו, אבל, למרות אזהרתו, לא ייפלא בעיניי כלל אם אשמע בקרוב בשורה טובה בכה"ע כי באחת הערים נולדה למז"ט אגודה כזו, וברוך ה' ותעשיר, ואז לא יהיו ימים מועטים והאגודה האחת תוליד בדמותה ובצלמה עוד עשר אגודות, ותחת הגפנים והיין, נשמע אז כל היום שיחת זקנים עם נערים על דבר התות והמשי [...]"[5]

איננו נכונים לקבל או לבצע דבר במידה. אנחנו צריכים להגזים, בכיוון השלילי או החיובי, בדמעות אֵבל כבדמעות שמחה, כדי להראות לעולם כולו שאלוהים בחר בנו להיות הכי טובים בכל התחומים ובין המאושרים באזרחי העולם. הנטייה שלנו להגזמה היא תוצאת לוואי של תחושת הבחירה והנידוי שבה אנחנו שרויים עשרים וארבע שעות ביממה, רק שהיא מותירה בפינו, אני מודה, טעם רע של התלהמות חסרת כיסוי ושל החמצה חסרת תקנה.

להוציא כתבות החושפות גזילת דעת ועושק עניים, התקשורת האלקטרונית (הרשתות החברתיות זוכות לתשומת לב רק במידה והן מגיעות לאמצעי התקשורת המסורתיים) הפכה את המדינה לארגז תהודה רעשני. בחברה אינטימית כשלנו היא פועלת במלוא הקיטור לשטיפת מוח ומפעילה אלימות סימבולית לא מוסתרת. מפעיליה אינם מודעים לבוטות שלהם יותר מאשר קורבנותיהם לאונס הרגשי והאינטלקטואלי שממנו הם נהנים יום יום.[6] ברק התקשורת האלקטרונית לא בא לה מאיכות התוכניות או מרמת המגישים כמו מסחרור הגדוּלה שהיא מצליחה ליצור. מתייחסים למדינה כאל מעצמה עולמית כאשר כל כולה כפר קטן המעורר מהומה עולמית. מלכתחילה לא היה ספק שנסגור מהר את הפערים גם בתחום זה ונעלה על כולם בכל סוגי התוכניות. הרי אנחנו חיים כבתוך סדרת טלוויזיה, עם פרקי מלחמות, שחיתות, בחירות, ומי כמונו, המצליחים להשתחל לכל מהדורות החדשות בעולם, יֵדע להפיק תוכניות מציאוּת וסדרות ביון. עם ריבוי ערוצי התקשורת פיללנו לתחרות על האיכות וקיבלנו תחרות על הגסות. מתחרים על הפרסומות, על המגישים, על הנושאים, על המרואיינים... על הפקת חיינו – וכמעט בכל מקום אותו שעמום ואותה לאות – להוציא כמה הפקות של ערוץ כאן לפני שהתקלקל. איפה בעולם מתחרים ביניהם מגישי תוכניות בעילגות, בבורות ובהתלהמות והפרשנים כה יהירים ונבובים? אפילו במדינות העולם השלישי מקפידים על הופעה ועל בהירות, ומגיש חדשות אינו מרשה לעצמו להשיא עצות לאפיפיור הנמצא על ערש דווי ולכנות אותו "ברנש".

לפעמים אני משתעשע ברעיון להביא את תולדות ארץ פלשתים דרך הדמויות שהצחיקו או ניסו להצחיק אותה. אני מניח שלא מעטים היו נבעתים מהירידה ברמה ומהפגיעה באינטליגנציה הלאומית, וזאת במיוחד בעשורים האחרונים, עם כל הפעלולים של סטנד-אפיסטים למיניהם שכבשו את המרקעים, הוציאו שם רע להומור היהודי והצמיחו דור של מוקיונים פלשתים המתמחים בבדיחות קרש. לא קם מחליף לאפרים קישון כי ישראל אינה מסוגלת להצמיח סטיריקן המשלב את חוכמת היהדות עם השכלה רחבה ואירוניה עצמית. לא אפרים סידון, שחיפש את דרכו ביושר, ולא יונתן גפן, הקורס תחת כעסיו הרבים. שלא לדבר על החובבנים, נטולי הסרקזם, הצוחקים עוד לפני שגמרו לספר את הבדיחות שלהם. הבורות – קישון קרא גם אריסטופנס וגם מולייר – ההתלהמות – קישון הפליא להסתכל על ישראל כעל גטו הנתפס לאשליה שהוא מדינה – והרדידות התרבותית, אלה הקהו כל רגישות לגיחוך. מטבעם, פלשתים אינם יודעים ואינם יכולים לדעת שהם מגוחכים. לעומת התקשורת האלקטרונית, שם שולטות שטחיות, מריחות ודמעות תנין, ידעה התקשורת הכתובה לשמור, פה ושם, על נימה ביקורתית שהצילה את כבודה. אמנם העמודים הראשונים איבדו כל פרופורציה והמוספים השבועיים רק מפטמים אותנו בפרסומות, אבל נשתמרה איכשהו מסורת של ביקורת ופובליציסטיקה המכבדת את כותביה יותר מאשר את עיתוניהם.

ארץ פלשתים משתלטת בהדרגה ובבטחה על חלקים שלמים של ארץ ישראל. הפלשתיניות, תופעה כלל עולמית, פולשת לבתי התושבים, לבתי הכנסת, לבתי המשפט... לנשמות. בכל מקום היא מקלקלת את המידות. אצלנו המדינה רואה את עצמה כאתונה של פריקלס (Pericles), פירנצה של בית מדיצ'י (Medicis), אמסטרדם של זאן דה ויט (Witt)... וכעמק סיליקון אחד גדול; אבל ניכרים בה סימנים מדאיגים ומצחיקים כאחד של אותו "להג עוויתי" האוחז, לפי ובר (Weber), בכל חברה המאבדת את האידיאלים שלה. השליטים אינם יודעים שהם עלולים לצאת מההיסטוריה כגלגוליהם-יורשיהם של תושבי עזה, אשדוד ואשקלון העתיקות. ישעיהו לייבוביץ, איש אלוהים ואיש מדע, גדול נביאי ישראל במאה העשרים, ראה בשחצנות, בהתלהמות ובתזזית הישראליות סימני כנעניות, ביטויים לניסיון מסורבל ליצור חברה סינתטית, ים תיכונית או לבנטינית, ללא עוגנים אמיתיים במורשת היהדות.[7] בדרכו, הוא קבל על ההתייוונות האמריקנית-מערבית הפוקדת אותנו ומביאה אותנו לסגוד לאלילי בעל חדשים המוצבים על במות חדשות, בין אם הם מתוצרת הארץ או מיובאים מחו"ל. ואילו גרשום שלום ניבא, בחושיו ההיסטוריים המחודדים, את קריסתה של מדינת ישראל אם היא תתנתק ממורשת היהדות המעניקה לקיומה לגיטימציה רוחנית ומדינית כאחד: "הננו יהודים תחילה, וישראלים כגילוי של יהדותנו. מדינת ישראל ובניינה הם קיבולת למען העם היהודי, ואם תישלל מן המדינה מטרה זו יאבד ממנה גם משמעה והיא לא תחזיק מעמד זמן רב בסערות הימים".[8] אולי מדינת ישראל לא תקרוס, אולם היא תיכבש בהדרגה על-ידי הפלשתים, אלה האורבים מבפנים לישראלים המאבדים בהדרגה את חיותם ואת השראתם היהודיות. אבל זאת לא הסכנה היחידה, ולא העיקרית, האורבת למדינת ישראל.