רוח נשברה: שד הביבים

איני מזלזל בנציגות הספרדית-מזרחית במחנה החילוני-ליברלי המתנגד להפיכה המשטרית ולהשלטת תיאוקרטיה הלכתית גזענית חשוכה. נהוג לומר שההתנגדות (אני מעדיף את המילה התנגדות על פני המילה מחאה כי לרשות התנגדות עומדים כלים שאסורים כביכול במחאה, כדוגמת הפרת החוק שנרמס על-ידי ממשלת זדון) חוצה כל המגזרים ללא אבחנה בין חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדים, יהודית וערבים וכו'. אפילו להוקיע כל מי שמתעקש להשתמש באבחנות עדתיות כדי להבליט את אופייה הכלל ישראלי של ההתנגדות. נהוג עוד לטעון שהנישואים הבין-עדתיים שינו את ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית ושצעירים מתקשים לקבוע את זהותם העדתית – אם בכלל יש דבר כזה. סביר להניח שהם היקהו במקצת את המתחים העדתיים ואיפשרו צמיחת אליטות מזרחיות בכל תחומי הפעילות הביטחונית, העסקית והסימבולית. קשה עם זאת שלא לראות שהכוח הפוליטי עבר, לרע, לידי מפלגות שלא יודעות כלל מיזוג עדתי מה הוא כדוגמת "דגל התורה" האשכנזית וש"ס הספרדית-מזרחית. כנ"ל עם הליכוד, שמצטייר יותר ויותר כמפלגת המזרחים בראשות אשכנזים שמנצלים אותם לצורכי מאבקיהם הבריוניים-חולניים סביב מערכת המשפט. הליכוד אפילו מונה  את הדמויות המזרחיות הכי הזויות שקירקסו אי פעם בזירה הפוליטית, החל מאמסלם וכלה בקרעי, החל מרגב וכלה בדיסטל-אטבריאן. הקיטוב העדתי משפיע יותר מאי פעם ואפשר לומר שרוב המתנגדים להפיכה המשטרית אשכנזי ואילו רוב המצדדים בה ספרדי-מזרחי.

*

המוני היהודים הספרדים-מזרחים, במיוחד המרוקאים שמהווים את העדה הבולטת ביותר בציבוריות הישראלית, התקבלו בארץ כעולים לא רצויים, כניצבים בחלום שנרקם עבור יהודי פולין ורוסיה, אוקראינה והונגריה. בראשיתה לא נועדה הציונות לעדות המזרח, לא פנתה אליהן ולא התחשבה בהן; לבסוף היא השלימה עם נוכחותן, כממלאות חלל נורא שנפער בחלום המקורי ועם לא מעט חריקות המאיימות על רקמתו. מצד אחד, ההשפלה שעברו עדות המזרח כה מושרשת בהווי החיים שלהן, בעיירות הפיתוח ובשכונות הדוחק, עד שאינה שוקעת, ותחושת העלבון כה צורבת עד שאינה נשכחת. הטראומה שבה ומופיעה כל אימת שרווחת תחושה כללית שהינה היא נעלמה: תמיד יימצא פוליטיקאי, גנרל, עיתונאי או בדרן שיעורר אותה מחדש. לרוב נמנים מעוררי השד הקרוי "עדתי" עם האשכנזים. מצד שני, למרות הגעתם של המוני יהודים ממדינות חבר העמים, טרם השלימו האשכנזים עם המחיר שנדרש מהם כביכול כדי לקלוט המוני יהודים שלא ידעו את גורדון ואפילו לא את הרצל. הם לא ערים כלל לטראומה שהסבו ולעובדה שהיא עוברת לדור השלישי והרביעי. הם אפילו שומרים להם טינה, ההולכת ומתגברת ממשבר חברתי למשבר אזרחי, חזקה עוד יותר מעלבונם של קורבנותיהם-נתמכיהם-מוטביהם. אמנם חלקם ביקשו סליחה ומחילה, אולם איש אינו מקבל אותן – אפילו לא בקרב השכבות המזרחיות המשכילות והמבוססות.

קשה להשתית את טינת האשכנזים נגד המזרחים על מורשת אינטלקטואלית כלשהי. מערביים אמיתיים כמעט שלא היו בארץ, להוציא העולים מגרמניה. היו פולנים, רוסים, הונגרים, רומנים, ואלה רק חלמו להיות מערביים. הם לא שנאו את המזרח המגולם בתימנים או במרוקאים, כי הרי המזרח כיכב לא מעט ברומנטיקה האוריינטלית של החלוצים. אלא שהפרולטריון הסוציאליסטי – ההתיישבות העובדת – נבעט מהם כי ראה בהם "לומפן-פרולטריון" שנכפה על המהפכה הציונית-בולשביקית. ואילו הבורגנות התנערה מהם כי הם פגעו בסיכויים להקים שווייץ קטנה במזרח התיכון. חייבים להודות שכעבור 75 שנה הגזענות מושרשת עמוק בקרב האליטות החילוניות-מערביות. התרעמותן על כל תופעה של אפליה הצהרתית למדי, מאפיינת את כלל האליטות פלשתיות-מתעשרות ברחבי העולם. הן מתרעמות עוד יותר כל אימת שמישהו מבין הנפגעים קובל על...פגיעתו. רבים עדיין מתייחסים למזרחים כאל אנשים מפגרים איכשהו במשהו. האמת היא שאיני יודע אם קיימת מדינה כה רווּיַת אפליה הדדית – שלווין, רוטמן ופינדרוס משחררים בימים אלה מן הבקבוק הסתום שלהם – כמדינת ישראל. לפעמים אני אפילו חש שכולם שונאים את כולם. המערבים את המזרחים והמזרחים את המערבים. האשכנזים את הספרדים והספרדים את האשכנזים. החילוניים את הדתיים והדתיים את החילוניים. הערבים את היהודים והיהודים את הערבים. הפולנים את הרוסים והרוסים את הפולנים. המרוקאים את הפרסים והפרסים את המרוקאים. וייספיש, אותו רב קנאי ממאה שערים שקיבל את התגלותו מניטשה, לא הפסיק לטעון שרק מורו, גדול חוקרי השנאה האנושית, ידע לפצח את סוד הישרדותם וחוסנם של היהודים ולתלות אותם באמנות השנאה שלהם. רק שהפעם הם מפנים אותה כלפי עצמם. ובדרך לכותל נגד הכמורה הנוצרית.

הספרדים-מזרחים, במיוחד בני ארצות המגרב, עברו שני תהליכי קולוניזציה – לפחות. הראשון בארץ מוצאם, בידי הצרפתים או הבריטים; השני בישראל, בידי היהודים ממרכז אירופה ומזרחה. הם נפגעו משני התהליכים. הקולוניזציה הראשונה הוציאה אותם כביכול מחשכת ימי הביניים והציבה אותם באור זרקורי הקדמה. היא ערערה את נאמנותם לארצות מוצאם והפנתה את מאוויי ההגירה שלהם למדינות כצרפת ואנגליה. היא בוצעה ברובה על-ידי צוותי רשת אליאנס, שפעלו בהתלהבות ובמצפון נקי ל"תחייתם המוסרית וקימומם האינטלקטואלי של בני-דתם". בהשפעתם התנכרו היהודים למורשתם התרבותית, לשפתם המקומית ובמידה מסוימת גם ליהדותם. אליאנס פעלה בנחישות, ביעילות ובתום לב לתיקון הנשמות, הקולוניזציה שלה הייתה רכה והביאה את ברכת ההשכלה ליהודים. היא גם סוככה עליהם וחסכה מהם את שרירות ידם של השליטים המקומיים. חסרונה הבולט ביותר היה בהחרפת הבדלי המעמדות בקרב היהודים, שנדחקו מאז, בין העירונים לכפריים ובין המשכילים לנבערים בערים.

לעומתה, הקולוניזציה השנייה, ההגירתית-ישראלית, פעלה ללא מעצורים להשפלת המהגרים, שהתייצבו בארץ למצעד נוכחות משיחית מופלא למדי. הם לא ציפו לשתות חלב וללקק דבש; הם גם לא העלו על דעתם עוינות כה כוללנית וסתמית. קליטתם, או ליתר דיוק אי-קליטתם, קעקעה את יסודות מורשתם היהודית, פסלה את מנהיגותם הרבנית, הוקיעה את מנהגיהם העממיים... ושללה את הישגי הקולוניזציה הראשונה בקרב המשכילים שהגיעו לארץ. הקולטים פגעו ב"כבוד הבריות", כלומר באחד הערכים ההומניסטיים ביותר במערכת ההלכתית (ראה א' אורבך, "היבטים הומניסטיים בהלכה", "על הציונות והיהדות", ירושלים: הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ה, עמ' 384–398) ועשו זאת מתוך בורות יהודית והעדר רגישות אנושית. הם הצליחו להפוך את ה"כבוד" למילת גנאי ולשריין אותו... למרוקאים. הם לא שעו למקורות היווניים יותר מאשר ליהודיים. היה צפוי מהם לדעת שללא גאווה וכבוד הבריות הופכות לעבריינים, לעסקנים בוטים ולדחלילים מופרכים: "אותה גאווה", כותבת ארנדט, "שאינה יודעת תסביכי נחיתות או עליונות ואינה נוהגת להתחשב בהם, נחוצה לגילוי יושרה אישית" (Arendt, H., "Reflections on little Rock", in "Responsibility and Judgment", p.193.). הקולוניזציה הישראלית-הגירתית שמה את הקולוניזציה הראשונה לצחוק, תרתי משמע, והכבידה על השתלבותם של הספרדים-מזרחים במרחב הציבורי היהודי-ישראלי.

*

לפגיעה בספרדים-מזרחים נתלווה נישול סימבולי פתטי ומצחיק כאחד. משוררים, הוגים, מקובלים של יהדות ספרד סופחו לחוכמת ישראל, ותחת ביקורתם של אנשי מחשבת ישראל לא נותר בהם זכר למקורם הספרדי. הם עברו את העיבודים ה"מדעיים" התקניים והפכו, בחסות הביקורת הפילולוגית-היסטורית, לנחלת הכלל – במידה מסוימת נחלת האקדמיה האשכנזית. כאילו הייתה בבל מעבר לקוו המפלה שחוקרי מדעי היהדות הציבו בינם לבין תרבות ערב, ושיצירתה התלמודית והרבנית הייתה נקייה מכל השפעה סביבתית; כאילו יהודי ספרד, משורריהם והוגיהם באו משום מקום ונעלמו לשום מקום; כאילו לפרק חייו של הרמב"ם במרוקו לא הייתה כלל חשיבות ולהיותו ראש קהילת מצריים אין השלכות על הגותו ועל פסיקתו; כאילו מוצאו של אלי בנמוזג לא היה מאסווירה שבמרוקו והוא לא הפליא לבטא את רוח ההשכלה ששררה שם בתקופתו. אפילו הקבלה נעשתה אשכנזית תחת ידיהם של שלום ושושלת תלמידיו. הרי היא ספרדית, במקורה ובמהותה, וכאשר גורשו היהודים מספרד, היא עברה לצפת ולשאר ארצות המזרח. היא נותרה, לטוב ולרע, מזרחית, מטלטלת ומשגעת את יהודי המזרח. אמנם שלום וממשיכיו העלו אותה לרמה של מדרש תיאולוגי, הכניסו אותה לפנתיאון של המחשבה האנושית, הפיצו אותה בקרב חוגי ההשכלה והיצירה, הציבו אותה בראש המיסטיקה העולמית – במחיר קבורתה. האשכנזים המשיכו לחקור אותה, ואילו הספרדים המשיכו, תחת עינם הבזה של החוקרים, לפקוד קברי צדיקים, לענוד קמעות וללקות בשיבושים התיאולוגיים-מדיניים הטמונים בה. למרות שמודים בחצי פה, אפילו באקדמיה, שהקבלה המעשית קדמה, בספרד, בצפת ואפילו בפולין, לקבלה התיאורטית. תהליך הנישול הסימבולי הגיע לשיאו באבחנה בין ספרדים למזרחים או, בפיו של שלום, "מסתערבים". בראייתו, הראשונים עברו מהעולם כלא היו, מורישים את יצירתם ל... מדע, ואילו האחרונים לא תרמו דבר למורשת היהדות. חוקרי מדעי היהדות ודרשני מחשבת ישראל כה השכילו לעשות במלאכת הנישול הסימבולי של עדות המזרח ממיטב יצירתם עד שנכפה על חוקרים בני אותן עדות לצלול ליצירות פחותות-ערך שסווגו כמורשת יהדות המזרח. וכך יכלו לקום אנשים רעים, טרובדורים כועסים, וללעוג לעוניים התרבותי של הספרדים-מזרחים.

*

כאילו זה לא הספיק להם, הספרדים-מזרחים נקלעו למלחמת דמים בין יהודים לערבים שסחבה את כל הקלישאות של מלחמת מזרח ומערב. היהודים מיצבו את עצמם כנציגי המערב, הערבים כנציגי המזרח. אלה בזו לפיגורם של אלה ואלה התחלחלו מיהירותם של אלה. העימות גייס, בשני המחנות, כמויות אדירות של שנאה. היהודים שנאו את הערבים והערבים את היהודים, ואילו היהודים הספרדים-מזרחים, רובם ממוצא ערבי, מצאו את עצמם, מבלי משים, בכור השנאה התהומית הזאת. הם סבלו משנאת היהודים לערבים, מזלזול המערב במזרח ויותר מכול –משנאה עצמית. הרי הם היו ערבים יהודים; הרי הם דיברו ערבית והתנהגו כערבים; הרי אורחותיהם ורגשותיהם היו של ערבים; הרי יהדותם לא שינתה את הופעתם – הערבית, את נימת ישותם – הערבית, את רקמת חושיהם – הערבית. הרי האירופים ביותר שבתוכם כמעט לא עלו לארץ, ואלה שעלו כמעט לא נשארו. השנאה לערבים, תוצר לוואי של המלחמה נגדם, הופנמה כשנאה עצמית, והיא נתנה את אותותיה המעוותות, בין השאר, בהתלהמות הפוליטית גבירתנית-כהניסטית כלפי הערבים. הערבים היהודים – מה שנותר מהם – טעונים טיפול שיבריא אותם מהשנאה העצמית שהחדירה לתוכם השנאה לערבים, והם יבריאו רק אם יתייחסו אל עצמם – גם – כאל ערבים יהודים ולא כבניהם החורגים של פטרונים אשכנזים למיניהם, החל מהרב קוק וכלה ברב דרוקמן, החל מגרשון שלום וכלה ברונית מרוז.

*

הרתיעה מלגייס קטגוריות עדתיות בניתוחיהם רק מטמטמת את הפרשנים ומקשה עליהם להעלות פתרונות הולמים. למרות הנישואים הבין-עדתיים אי-אפשר לשרטט את מפת הכוחות הפוליטיים בציבוריות הישראלית מבלי להניח אבחנות עדתיות. בכל תחומי החיים ממשיכים להתחקות אחרי מוצאם של בני-שיחנו ולחלק את האוכלוסייה היהודית בין אשכנזים-מערבים לספרדים-מזרחים. הפער העדתי בעינו עומד כי הוא פער כלכלי, תרבותי, השכלתי, חברתי, דתי, פוליטי. מצד אחד, העדות האשכנזיות נמצאות בעשירונים העליונים; מצד שני, העדות המזרחיות בעשירונים התחתונים. הפערים לא נעלמו, הם דוכאו בהפעלת לחץ סימבולי וכלכלי חסר תקדים. האליטות אשכנזיות בעיקרן, והן המחזיקות במוקדי הכוח האמיתיים בכל התחומים – החל באקדמיה וכלה במערכת המשפט.

הבוז למזרחים רק התעצם עם הופעתם המגומגמת, השלומיאלית או הקריקטורית של נציגיהם על הבמה הציבורית. כאשר בשנות ה-70 צצו הפנתרים השחורים, הממסד האשכנזי-ישראלי התחלחל מכפיות הטובה של הצעירים המשתוללים. התייחסו אליהם כאל עבריינים שוליים המסתתרים מאחורי תביעות חברתיות ועדתיות. ילדים מאומצים שהפכו לבנים סוררים. גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, אמרה עליהם ש"הם לא נחמדים". משום מה נזיפה זו – של אימא מאמצת המגלה שהיא מגדלת מפלצת – עדיין מהדהדת בתודעה הציבורית יותר מאשר כל מיני יציאות גזעניות של עיתונאים, פזמונאים, אמנים ובדרנים. מפלגת העבודה לא הצטיינה בנציגים מזרחים מוצלחים במיוחד. בתקופה הבולשביקית שלה היא המציאה את קבלני הקולות, העסיקה עסקנים מקצועיים בכל מיני תפקידים מדומים, הקפידה למנות שר משטרה מקרבם כדי לשמור על מפלס הפשיעה בארץ, וכאשר הצליחה, לאחר מאמצים עילאיים, לגייס שניים או שלושה פרופסורים, היא חזרה לסורה ומינתה את הראשון לשר הדתות והשני... לשר המשטרה. כאשר עמיר פרץ העפיל לראשות העבודה, עסקניה ההיסטוריים התאפקו שלא לצעוק: "מחטף! מחטף!" האמת היא שאפילו ירוסלב הסק, מחברו של "החייל האמיץ שווייק", לא יכול היה למנות את גיבורו למרשל על הגנרלים והאדמירלים. מינויו ההזוי, יהיו הישגיו אשר יהיו (כיפת ברזל אמרנו? כאילו הוא המציא אותה במלחמת לבנון השנייה), סללו את הדרך למינוי אמסלם, הידוע כמפצח גרעינים וירטואוזי, לשר הממונה על הוועדה לאנרגיה אטומית.

*

הפרק השחור והמביש ביותר במאמצי השילוב הפוליטי של הספרדים-מזרחים נרשם דווקא בליכוד. איש מהם לא הצליח להעפיל לרמה של מנהיג לאומי. דוד לוי, אדם פשוט בביתו, חביב על הבריות, נתפס לפומפוזיות בלתי-נסבלת מול מצלמות או מעל במות ציבוריות. את רגשי התסכול והאפליה שלו נטה להסתיר מאחורי אצטלה ממלכתית מלאכותית. ייאמר לזכותו שגם אם שיחק מחבואים עם עצמו ועם עמדותיו הפוליטיות, הוא לא עזב את בית שאן. הוא יכול היה לשמש ראש ממשלה חברתי חברותי או נשיא מדינה אהוד ונערץ. אבל הוא רצה להיות שר חוץ, זאת אף על פי שכולם ידעו, בארץ ובחו"ל, ששר חוץ בישראל הוא תפקיד טקסי, מעין שליח הרץ לפני ראש הממשלה או מאחוריו. הוא נחרת בתודעה הציבורית כנעלב מתמיד, בלי תרומה משמעותית לחברה ולפוליטיקה – למרות פרס ישראל. אם נתייחס אליו בסלחנות, הוא היה היחיד מסוגו, הוא נותר היחיד. הניצחונות האלקטורליות של הליכוד, שרוב בוחריו מזרחים, לא תרמו הרבה לשיפור מעמדם ותדמיתם, לא בעיני עצמם ולא בעיני אחרים – ראו את רגב, תבדקו את מנת המשכל של ד"ר קרעי, תעקבו אחרי פרופ' בן שמחון. מרגע שהשתלטו על מרכז המפלגה, הוא הפך מכורתם של עסקנים ושק החבטות של התקשורת. כניסתם ההמונית לליכוד רק הבריחה ממנו את האליטות האשכנזיות שפנו לעסקים, עשו לביתם... התברגו בהפגנות. המזרחים נותרו בגדר ניצבים או קישוטים שרירותיים – והגרועים הם אותם פוליטיקאים מגדפים שמשמשים בובות שלא מבחינות מימינן ומשמאלן בידי מפעיליהם האשכנזים המביישים משנה פוליטית של הדר בראשות נתניהו את לווין את כץ את ברקת ושאר אחוזי השד הפולני-הונגרי. הספרדים-המזרחים לא ניחנו באותם כישורים לתככנות מרכז אירופית המשתמרת באורחות הפוליטיות בארץ והמאיימת לנתץ את הדמוקרטיה לרסיסים. אפילו נתניהו, מובל על-ידי שקריו, זנח את גינוניו האמריקאים וחזר לצור מחצבתו. איני מבין למה אני – דווקא אני – נטפל לדמויות מזרחיות לולייניות ליצניות משניות וחוסך את שבטי מאצולת הסיקריים-משיחיים וממזיקי-מחריבי ישראל נתניהו-לווין-כץ ושאר רמאי ההדר הביתרי.

*

בכל פעם שספרדים-מזרחים המירו את תסכולם ואת מרירותם בתודעה פוליטית עמידה ואיתנה והקימו מפלגה משלהם – הם נכשלו. ראש מפלגת תמ"י, פורש המפד"ל, נכשל בפלילים. היחידים ששמרו על כבוד עצמי בכל ההמולה הזאת היו מנהיגי ש"ס – לפחות בראשית דרכם לפני שהסתאבו – ובמיוחד אריה דרעי, שריתק מרוב תחמנות את הממסד האשכנזי-פולני, היתל בו ורתם אותו למטרותיו. אולם אפילו הוא, החכם מכולם, ישב בבית סוהר, ואף קשה מכך עבורו – בבית מדרש, לפני שחזר לסורו וניסה לשטות ברשויות החוק. בשורה התחתונה, הופעת מפלגה מקורית זו לא הביאה וסביר להניח שלא תביא בשורה מדינית, חברתית, תרבותית ואפילו לא הלכתית, וזאת למרות כל השבחים שהרב עובדיה יוסף זכה להם – הרי אפילו מתינותו המדינית טושטשה על-ידי יורשיו-חסידיו-בוגדיו (תשאלו את בתו). הוא לא הכיר לא את יהדות המגרב, אפילו בז לה, ולא את יהדות ספרד – לא את שירתה ולא את חוכמתה, לא את המדע שלה ולא את הסוד שלה. הוא התבסס על צעירים שאפתנים שלא ידעו מן היהדות אלא את מה שלמדו בישיבות הליטאיות. בשנים האחרונות מתברר אפוא יותר ויותר שבני עדות המזרח נתונים לקולוניזציה שלישית עוד יותר קריקטורית מהקולוניזציה שהובילה אליאנס ומהקולוניזציה ההגירתית-ישראלית שהובילה מפ"אי – קולוניזציה מבעיתה על-ידי המנהיגות המאוד אשכנזית של הליכוד ועל-ידי רבני הישיבות הליטאיות המפלים בין ילדה לילדה, תלמיד ישיבה לתלמיד ישיבה. רבנים גדולים, ילידי הארץ, לא קמו להם ולא עומדים לקום להם, אפילו ישיבת בית אל המהוללת ירדה מגדולתה לטובת חצרות באבאיות לא פחות מטורללות מהכתות האדמו"ריות החשוכות. הדמויות הרבניות השונות – כולם עילויים ילדותיים או סניליים, ענקים בדורם שאיש אינו יודע אם במאה ה-18 או ה-19, צדיקי עולם שלא שמע כלל עליהם – פתטיות למדי, ללא השכלה מלבד השכלתם התורנית, ללא עסק מלבד עסקי המופתים שלהם, אנשים ישרים ועקלקלים כאחד, חביבים ודוחים, מקרבים ומרחיקים, רבנים שכונתיים היורים לכל הכיוונים על מנת לשעשע את ציבור שומעיהם. הם לא מפסיקים להיכשל בפיותיהם – הם פולטים לא פחות שטויות מרבני הסיקריים-משיחיים – ובצעדיהם – הם נמשכים לפוליטיקה כמו ליצר הרע. הם נטולים כל רגישות לסחרור השררה שאורב להם ורחוקים בעשרות אם לא במאות שנים מלשוות לתחיית היהדות בישראל גם אופי אינטלקטואלי-מדעי-חברתי-ממלכתי. סביר להניח ששדים מצחיקים – מפייטים, משחקים, מרננים, חושפי ניסים – מסתתרים מאחורי זקני ש"ס.

*

דרמה גדולה טמונה במעמדם של הספרדים-מזרחים בארץ. דרמה של צרימה שלא ניתנת לעיכול לא על ידם ולא על-ידי מפעיליהם האשכנזים. הם לא מצליחים להציע משנה פוליטית סדורה שתצעיד את ישראל למחוזות מבטיחים יותר. הוויכוח הציבורי בישראל אשכנזי בעיקרו – לרבות הוויכוח על סיפוח השטחים המאיים על קיומה של מדינת ישראל – ובכל פעם שמשתרבבת אליו נימה מזרחית הוא מוקע כעדתי. הפוליטיקאים שלהם מנסים לחפות על העדר שיקול דעת או אפילו הבנת הדברים במסכנות, בחינניות, בגסות רוח. נראה שמרגע שהם נכנסים לפוליטיקה, הם ממלכדים את עצמם בדמויות שאינן הולמות את ישותם האמיתית. ההמונים הספרדים-מזרחים לא מצליחים להיחלץ ממעמדם כבשר בחירות. רוכבים עליהם ומרמים אותם בכל מערכת בחירות – הליכוד אפילו התמחה בהונאתם החוזרת, ש"ס באינוסם הקדוש, הסיקריים בשימושם המשיחי. האמת המרה היא שרק קולות "מזרחיים" אותנטיים בודדים הושמעו ב-75 שנות קיומה של המדינה, קולות שלא התכחשו למבטאם המזרחי ואף לא לנימתם הערבית. בתוכם קולו של שלמה אלבז, שיצא בשלהי מלחמת לבנון הראשונה בתנועת "המזרח אל השלום", שלצערי לא הגיעה לתודעת הציבור. איש אשכולות, עם רגל במזרח ורגל במערב, רגל במדע ורגל בפילוסופיה, רגל בשירה ורגל בפרוזה, רגל באוהלי שם ורגל בקתדרות יפת, רגל בירושלים ורגל במרקש; דובר עברית, צרפתית, אנגלית, ערבית ותשלחית. הים התיכון בעינו האחת ואגם ז'נבה בשנייה. איש קשר, איש גשר, איש שלום – במלוא מובן המילה, עם כל האמון והחום הדרושים להשכנת שלום. הוא דיבר בשם "עדות המזרח", ואם קולו לא נשמע הרי שזה משום שעדות המזרח לא השתחררו מהפטרונות הקולוניאלית האשכנזית. קולו לא נשמע כי עדתו – המרוקאית – נושלה ממורשתה עד כדי כך שלא יכלה לשמוע אותו. לצערי, המצב לא השתפר ואינו קרוב להשתפר, כאילו נחשלות מתוצרת הארץ – פלישתיות – פשטה בשמאלץ המזרחי המוצא מפלט בהחזרת עטרה ליושנה הגלותי. אני חושש – למה לשקר לעצמי – שרובם לא דמוקרטים יותר מלא אנטי-דמוקרטים, לא מבינים הרבה באיזון הרשויות (הרי הכנסת לא מאזנת דבר והיא הקרקס הכי בזוי בעולם, עם גוטליב בתפקיד המכשפה של חלם, ואטורי בתפקיד טיפש המאלח וגולדקנופף בתפקיד הגביר שמקרין נהנתנות וטיפשות מגור), לא בעד עילת הסבירות ולא נגדה, רובם רבניים בנשמתם והדבר דוחף אותם לזרועות שוללי הריבונות הישראלית מבית המדרש של החזון איש ולזרועות מחריבי הדמוקרטיה הישראלית והשלטת תאוקרטיה הלכתית מבית מדרשה של הציונות הסיקרית-משיחית.

איני מציע דבר. כי רוחי נשברה. אנסה בכל מאודי למנוע פגישת מלך מרוקו עם הנוכל הסדרתי שעלול להכתים את הוד מלכותו ברינוניו ובשקריו כדי לקושש עוד קולות מקרב הישראלים הכי מביכים וסתורים החיים בקרבנו. אקרא גם לאנשי עסקים בולטים ולמדענים בכירים שלא להתלוות אליו למסע אלף שקרים ושקר שלו (נראה אותם!). אני גם אנסה לגבש מומחים למשפט בינלאומי (נשמע אותם!) כדי להגיש תביעה תקדימית לבית המשפט הבינלאומי בהאג נגדו ונגד חבורת הבריונים הסובבים אותו על פשעי מלחמה, הפיכה משטרית, עידוד משטר אפרטהייד ופגיעה אנושה במורשת ישראל לדורותיה. זה לא יהיה קל אבל תודו שעם תלונה כזאת התלויה ועומדת אודותיו לא יוכל לפזר את רעלו בעורקי האומה. רק אז נוכל לשחרר את בוחרי הליכוד המזרחים מהשד המקולל ביותר שאוחז בהם...