תולדות הספרייה: ראשית אלכסנדריה

מסופר שב-331/2 לפנה"ס, אלכסנדר מוקדון קבע את בירת האימפריה שלו בכפר דייגים קטן בשפך הנילוס לים התיכון. מסעו הצבאי, שהיה אז רק בראשיתו, הדהים את העולם העתיק ומאז דמותו מסרבת לרדת מקדמת בימת ההיסטוריה. כל מצביא, כל מנהיג שנתפס לגינוני קיסרות, כל נוכל שלוקה בשררה יתרה ומחשיב את עצמו לאל, חולם לגנוב לו את הבכורה. הוא נולד ב-356 לפנה"ס בפֶּלָה, עיר הבירה העתיקה של ממלכת מוקדון, למלך פיליפוס השני, אדם סוער ומסעיר, ולאולמיפיאס, אשתו הרביעית, אשת כשפים מאזור נידח ביוון, תולה את מאווייה בכוכבים ובסימני האל דיוניסוס. פיליפוס נטל על עצמו לכפות את סמכותו על הערים החופשיות ביוון ולגייסן למלחמת נקם נגד האויב הפרסי. שיכור ניצחונות צבאיים הוא נשא אישה נוספת, השביעית במספר. מספרים שבערב הכלולות האורחים הרימו כוס "לכבוד המלך ויורשיו הלגיטימיים הבאים". אלכסנדר, בשנות העשרה לחייו, לא אהב את האיחולים. הרי הוא נועד לרשת את אביו. הוא זרק את כוסו לעברו כדי למחות. שיכור כהרגלו האב צעד לכיוון אלכסנדר, ספק כדי לפייסו, ספק כדי להענישו, אך הוא מעד ונפל. לאוזני הרכלנים הגיעה תגובת אלכסנדר: "ראו את האדם שהודיע שהוא יעבור מאירופה לאסיה, הוא מועד במעבר ממיטה למיטה." רינונים על רציחתו בידי אלכסנדר, בעידוד אימו ובתמיכת אלופי אביו, לא חסרים. היסטוריונים לא מצליחים תמיד להתאפק, הם יודעים שרכילויות יותר מרתקות מעובדות. במיוחד כאשר מדובר בעת העתיקה.

מה שלא היה חלקו במות אביו, אלכסנדר לא התקשה להשיג את הסכמת החצר המקדונית כדי לרשת אותו, ובראש צבא מקצועי מצויד היטב, בחניתות מוארכות שאפשרו לחיילים להתקדם בלי מגנים כבדים, חופשיים יותר בתנועותיהם, מפלסים את הדרך לפרשים, הוא נרתם להידוק שליטת המקדונים על ערי יוון הסוררות. פה מכריע, שם משמיד. החריב את תבאי עד היסוד, מותיר לפי האגדות רק את ביתו של המשורר פינדר על כנו. כהרגלו הוא הרג את המתנגדים, שבה את השורדים והיגלה לעבדות את שאר התושבים. הוא חידש את הברית בין הערים, פוסח משום מה על ספרטה כאילו חשש ממנה או הייתה יותר שולית ממה שנוטים לחשוב, ויצא למסע הגדול שלו נגד האימפריה הפרסית. למרות עוולותיו, אלכסנדר היה ונותר התגלמות הפאידיאה היוונית על היבטיה ההשכלתיים ואימוניה הגופניים, ספוג כל כולו במשנות החינוכיות הפוליטיות והרטוריות של אריסטו, גדול ההוגים של יוון העתיקה (384 – 322 לפנה"ס) שנמנה עם חונכיו. מספרים שהוא נשא עליו העתק של "האיליאדה" להומרוס – עם הערות בכתב ידו של אריסטו! – בעוד היה מתאים יותר להכניס לחפציו את "האודיסיאה" של אותו הומרוס. הוא ראה את עצמו כיורש הרקולס, בן האל היווני זאוס, הידוע בכוחו, תושייתו ותעוזתו, ואמון, מאלי מצרים. אלכסנדר הגדול הותיר רושם אגדי בל יימחה. אולי בגלל הישגיו הצבאיים על אותו סוס שליווה אותו בכל מסעותיו, אולי בגלל יופיו, תלתליו וזיו עיניו, אולי בגלל שהוא מת צעיר בטרם קלקל את דרכיו – מלבד שריפת פרספוליס, עיר הבירה של הממלכה הפרסית, ועוד כמה אתרים על תושביהם – והכתים את הילתו. אולי בגלל שהשכיל לחתוך את הקשר הגורדי במקום לנסות להתיר אותו.

מתוך הערכה על ששחרר אותם מעול הפרסים, המצרים מינו אותו לפרעה עליהם. מספרים שאמון-רע, האל ששלט אז על הפנתאון המצרי, התגלה לו בחלום כאשר הוא מחבק את אימו ומצווה עליו לבנות לו עיר על האי פארוס, הסוגר את המפרץ בשפך הנילוס. סביר להניח שמדובר בגלגול של אגדה אחרת לפיה הוא נולד מקשר בין אותה אם וזאוס. הוא הסתפק בלשרטט את תוכנית העיר בעזרת קמח שעורה על החול שציפורים מיהרו לבלוע וקרא אותה על שמו. ספק אם שקל להשתקע בה או לחזור אליה. היא לא הייתה הראשונה ולא האחרונה לשאת את שמו. במקרה זה, אחרי שהחריב את צור ואת עזה, הוא רצה לחסום כליל את גישת הפרסים לים התיכון. אלכסנדריה של מצרים, כפי שאנחנו מכירים אותה, הייתה יצירה של הפרעונים היוונים מבית תלמי ואם היא שרדה זה היה בזכותם. לפחות חלקה העילי, שהשתרע על עיר תחתית שאיש אינו יודע מי בנה אותה ומתי, והחלק שהשתרע על האי ששקע במצולות. 

ב-323, אלכסנדר נלקח לאגדותיו והוא בן 33 בלבד. הוא נפטר מפציעה, ממחלה, מסיאוב, ממזימה, מהתנקשות, מהרעלה. דווקא בבבל שאותה כבש ב-331. כאילו הוענש על שבחר את אלכסנדריה על פניה – אם כלל בחר בה. בוגד בעלילות גילגמש, ה"ספר" הראשון שנהגה-נכתב אי פעם, במרחב השומרי כאלפיים שנה לפנה"ס, וקטעים ממנו מצאו את דרכם למיתולוגיה היוונית והעברית; מתעלם מחוקי חמורבי על 282 סעיפיהם החרותים על סלע דיוריט שחורה. הם הסדירו את עסקי הסחר, הקנין, הנישואים, הירושה, העונשים. ללא הבדל בין גדול וקטן, לפי עין תחת עין, שן תחת שן. חוקי חמורבי חלחלו לשאר התרבויות הפולחניות לרבות במצרים ומשם לבני ישראל. אלכסנדר התעלם מהישגיה המדעיים של בבל, מתורת המנהל שלה עם רשומותיה על גבי לוחות חרס, משיטות החישוב שלה, מהגנים הנתלים שלה אם כלל היו לה כאלה, משער אשתר הירוק מוזהב, מגולף באריות ובשוורים מיתולוגיים, ובעיקר מהזיקורת המרשימה שלה – היא מגדל בבל של התורה שעוד נרחיב בה בהדרכת בורחס – ומהאל מרדוך שחלש עליה. בשומרית היא כונתה "בית יסוד שמיים וארץ" ועל בנייתה מסופר כי אחרי ניצחונו של מרדוך על תיאמת פנו אליו האלים ואמרו לו: ”עַתָּה הָאָדוֹן, אֲשֶׁר נָתַתָּ גְאֻלָּתֵנוּ, בַּמֶּה נוֹדֶה לְפָנֶיךָ? נַעֲשֶׂה-נָא מִשְׁכָּן אֲשֶׁר יִקָּרֵא לוֹ שֵׁם..." כאשר מרדוך שמע את דברי האלים השיב: ” יַסְדוּ אֶת בָּבֶל אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתֶּם לִבְנוֹתָהּ, תִּכֹּנָּה לְבֵנֶיהָ, רוֹמְמוּ בָּמָתָה." בשנה הראשונה האלים הכינו לבנים ובשנייה ”רוֹמְמוּ אֶת רֹאשׁוֹ נֹכַח הָאַפְּסוּ, בָּנוּ אֶת מִגְדַּל-הָאַפְּסוּ הָעֶלְיוֹן, כּוֹנְנוּ מוֹשָׁב לְאַנוּ, לְאֶנְלִל, לְאֶאַה וְלוֹ." סביר להניח שהספרייה הראשונה הייתה זיקורת, מבנה פולחני הבנוי בצורה של מגדל בן שבע קומות כשכל קומה צרה מזו שתחתה. לפני הקמת המו(ס)זיאון באלכסנדריה, "ספרים", לרוב קדושים, בין אם חרותים על לוחות ובין אם רשומים על קלפים, הונחו בהיכלים שהיו בגדר קודשי קודשים.