תולדות הספרייה: תקופת התלמים

היות ואחי אלכסנדר מוקדון היה מעורער בנפשו ובנו-יורשו היה עוד בבטן אימו או בחיתוליו, ניטשה מלחמת ירושה בין אנשיו הבכירים ביותר, המוכרת כמלחמת הדיאדוכים (היורשים), שארכה קרוב ל-50 שנה. תלמי (סוטאר או המציל, 323–283 לפנה"ס), חבר ילדות של אלכסנדר, הבטיח לעצמו את מצרים וכעבור זמן מה (304 לפנה"ס) קיבל מעמד של פרעה. תחת שלטונו ובעיקר שלטון יורשיו, עד לכיבוש הרומאים בשנת 31/30 לפנה"ס, אלכסנדריה הייתה המוקד הסימבולי המרכזי של המרחב ההלניסטי שכיסה את כלל האימפריה של אלכסנדר, ואף המעבדה העיקרית של ההלניזם שעודד שילובים בין תרבות יוון והתרבויות המקומיות, הן בפרס, הן באסיה הקטנה, הן במצרים ואפילו בהודו המערבית. הסינקרטיזם ניכר בכול, בארכיטקטורה לא פחות מאשר בפולחנים היברידים של אלים שהתקבלו גם על-ידי התושבים המקוריים וגם על-ידי המתנחלים היוונים – להוציא אולי את יהודה.

תלמי הראשון נשמר מלשנות את שם העיר שאלכסנדר הגה להיות לו לבירה. הוא אפילו הרחיק לכת והסיט ממסלולה את גווייתו שהייתה בדרכה למקדוניה, ברוב פאר והדר, החביא אותה בממפיס לפני שהעביר אותה למוזולאום מפואר באלכסנדריה בצומת הצירים שחצו אותה. הציר הראשי – "פלטייה" או הקנופוס – ברוחב של 30 מטרים השתרע על 5 ק"מ משער השמש במזרח עד שער הנקרופוליס במערב, חצה את הציר – הסמא – שחיבר את הארמונות לאגם האחורי. גשר מלאכותי וקשיח שנחשב באותה תקופה לביצוע הנדסי מרשים חיבר בין האי פארוס והיבשת. הקנופוס היה מרוצף כולו בבלוטות של גרניט. לאורכו ניצבו מוסדות ממשל על עמודי שיש, מקדשים למכביר, וכן חלק מאזור הארמונות המלכותיים (הברוכיון). אספקת המים לעיר הובטחה על-ידי בורות מחוברים בעזרת מנהרות תת-קרקעיות שקדמו כנראה לבניית העיר היוונית. מהר מאוד המוזולאום של אלכסנדר הפך לאתר לעלייה לרגל עבור כל מי ששאף להשתוות אליו בכישוריו ובביצועיו, החל מיוליוס קיסר שהזיל דמעה וכלה בקרקלה שנטל ממנו את המגן שלו. לקראת סוף המאה הרביעית לספירה המוזולאום נעלם, ספק נסחף עם אלכסנדריה באסונות טבע שפקדו את האזור, ספק נלקח לאיטליה שבה נטמן בתור שרידיו של מרקוס השליח כדי לשמור עליו מפני הקנאים הנוצרים שנצטוו להשמיד כל זכר פגני. מספרים שעל מקום קבורתו ניצבת היום בזיליקת סן מרקו בוונציה. סביר יותר להניח שהמוזולאום של הברנש נודד בזיכרון ההיסטורי של האנושות בהתאם לגילויי החוקרים וההשערות שלהם. עם גוויית מפקדו תלמי גם השתלט על אוצרותיו האגדיים מהם הטביע מטבעות שאפשרו לו לפתוח בתנופת בניה בעיר ולהמשיך במלחמותיו הבלתי נגמרות נגד שאר הדיאדוכים ובמיוחד הסלאוקים. בין 323 ו-200 לפנה"ס מונים לא פחות מ-6 מלחמות כבדות ביניהם.

תלמי הראשון כה ייפה את פני אלכסנדריה עד שהיא שימשה דגם לערים נוספות במרחב ההלניסטי. הקים מקדש לסראפיס, שילוב בין שני אלים קדומים, אוסיריס ואפיס, שהפכה לאלת היוונים במצרים, והתחיל לפעול להקמת היכל המוקדש לתשעת המוזות – המוזיאון (Mouseîon) –, מרכז כנסים ומחקרים מסביב (צמוד) לספרייה שתיכנס לתולדות הספריות כראשונה שחשקה בספרים כולם ללא הבדל תרבות, שפה, תחום. במקביל אלכסנדריה הפכה לנמל העיקרי בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. על אי פארוס, שנודע כאי של האל פרוטאוס הוא "הזקן מן הים" המשנה את צורתו כל העת, מגדל אור התנשא לגובה של 110-135 מטרים, ובראשו פסל של זאוס או של פוסידון, מאיר למרחקים (השחזורים המבוססים על השרידים שנמצאו בים ועל הבינה המלאכותית מתייצבים מסביב ל-100 מטרים). הוא נחשב על-ידי סטראבון (64 – 23 לפנה"ס), גאוגרף והיסטוריון, שבילה שנים במסעות ברחבי העולם ההלניסטי, כאחד משבעת פלאי עולם. בלילה אש בערה בקומה העליונה; ביום ראי, כנראה מברונזה, החזיר את אור השמש. הוא האיר את הנמל לפני שקרס אחרי שורה של רעידות אדמה, במאה ה-14, יחד עם האי המלכותי אנטירודוס אליה עברו הארמון וחלק מהמוסדות והמקדשים שהיו צמודים אליו. חוקרים נוטים לחשוב שתלמי הסתפק באלכסנדריה כי בבל הלכה ליריביו מבית סלאוקוס, ששלטו על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה והמישור האיראני עד נהר האינדוס, כך שלא נותרה לו ברירה אלא להתחרות איתה גם אם החלה לרדת מנכסיה. עם זה, אלכסנדריה הייתה חשובה לו כדי לבסס את שלטונו על המצרים שהעריצו את אלכסנדר בתור משחררם מעול הפרסים.

ב-288, תלמי הראשון הפקיד את עיצוב וניהול המוזיאון בידי דמטריוס איש פָלֶרוֹן (350 – 283 לפנה״ס) שהיה ארכיטקט (משורר?) מתלמידיו של אריסטו ואיש ציבור באתונה. העמיד לרשותו משאבים כדי לרכוש ספרים. כמנהג האקדמיה של אפלטון (נפתחה ב-385 לפנה"ס) והליקיאון של אריסטו (נפתח ב-335 לפנה"ס), מנהל הספרייה שימש גם בתפקיד החונך הראשי של בית המלוכה ואף כיועץ לענייני מדע ותרבות. הסיבות למעבר דמטריוס לאלכסנדריה לא ידועות. אולי נענה להזמנת המלך, אולי ברח ממתנגדיו באתונה. סופו מעיד אולי על ראשית דרכו. הוא מת כמנהג המצרים, מעקיצת נחש ארסי, ספק שליח של יריביו באתונה, ספק של... חוקר. אולי תלמי קינא בכישוריו ובהשכלתו וביקש להיפטר ממנו. הרי הוא היה בסופו של דבר מקדוני מהדור המפגר אחרי האתונאים. אולי דמטריוס נסער מהתרבות המצרית המקומית ואיים לחזור לאתונה ולהציע את שרותיו למתחרי תלמי. סביר להניח שאלכסנדריה הייתה בראשיתה יותר שוממה ממשכילה. איני מכיר ספר בלשים שניסה לפצח את חידת מותו של דמטריוס.

התלמים, המכונים גם לאגיים או לָאגִידִים, על שם לאגוס, אבי תלמי הראשון (?), ראו שליחות בהקמת אותו קמפוס פיתוחו ומימונו. הוא היה בגדר גוף ממשלי, פתוח לכל האסכולות הפילוסופיות בניגוד למוסדות שקדמו לו ביוון שדגלו במשנת מייסדם או במשנת הדמות שעמדה בראשם, והדבר נמשך עד לקלאופטרה השביעית, היא קלאופטרה האגדית (69/70 – 30 לפנה"ס), אחרונת בית תלמי שידעה גם היא מות מצרים על-ידי נקישת נחש ארסי. למרות אהבתה ליוליוס קיסר, בגלל אהבתה. אחיה, תלמי איני יודע איזה מספר, אולי ה-13, ציפה ממנה להינשא לו כמנהג המקום והתקופה. לא העלה על דעתו שהיא תבגוד במורשת הפרעונים ותקשור את גורל מצרים לתלאות רומא. יוליוס קיסר לא התעמק במיוחד בתככים המשפחתיים על גילויי העריות שלהם אצל הפרעונים המצרים. ב-48 לפנה"ס, בהיותו באלכסנדריה כדי לצוד את מתנגדו פומפיוס, הוא נקלע למאבק המשפחתי-אזרחי שפקד את העיר. תלמי ה-13 חשב לרצותו אם יספק לו את ראשו הכרות של פומפיוס. אבל יוליוס התעלם מהרמז וציווה לערוך קבורה מסורתית לפומפיוס. בעודו בנמל הרגיש מאוים על-ידי הכוחות של תלמי ולא הייתה לו ברירה אלא להבעיר את הספינות שצרו עליו. האש התפשטה למחסני ספרים שהיו על המזח. היא לא הגיעה לא למוזיאון ולא לספרייה המרכזית אבל הציתה את הזיכרון הספרייתי של האנושות. במילים אחרות הספרייה של אלכסנדריה לא נשרפה, אני לא חושב, אלא נאכלה על-ידי המריבות, הלחות ותולעת המגילות. אני לא בא לנפץ את המיתוס שישרוד בכל מקרה את ערעוריי, לא אוכל לעמוד מול עדותו של פלוטרכוס (מחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה – ראשית המאה השנייה) שמהווה את המקור המהימן ביותר על שריפת הספרייה. אחרי שיוליוס קיסר נרצח ב-44 לפנה"ס, קלאופטרה מצאה נחמה בידיו של מרקוס אנטוניוס, אחד מיורשיו. מספרים שהוא העביר 200,000 פריטים מספריית פרגמון לספריית אלכסנדריה כדי לפצותה על נזקי השריפה. הם חיו באושר ובעושר לפי כל סיפורי האגדות, אפילו נולדו להם 3 ילדים, בנוסף לבן שהיה לקלופטרה מיוליוס קיסר ושהועידה לגדולות, עד שמרקוס נחל מפלה בקרב האקטיום (31 לפנה"ס) נגד שותפו שהפך בינתיים ליריבו, אוֹקְטַבְיָאנוּס הוא אוגוסטוס. מרקוס התאבד ובעקבותיו קלאופטרה שלא הצליחה לרצות את אוקטביאנוס והיא בת 39. אפשר לומר, בלשון נלהבת שמאפיינת את העיסוק בכל הקשור לתקופת הפרעונים היוונים, שהתלמים לא בנו פירמידות מחול אלא מנייר. למרות שהשכילו להקים עיר קוסמופוליטית שהייתה למופת בעת העתיקה.