November 2017

10 Nov 2017 LES MESSAGERS DE PAIX
Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Jérusalem, an 5808 selon le calendrier hébraïque, an 2048 selon le calendrier chrétien, an 1470 selon le calendrier musulman. Ils étaient connus comme les trois Messagers de Paix. Depuis toujours, à tout jamais. Quand ils s'étaient connus, ils avaient la barbe noire et lustrée et se ressemblaient tant qu'on ne...

Read More
8 Nov 2017 פרשת חיי שרה
Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

איני יודע מי היתה שרה. אישה יפת תואר שמלבד היותה נשואה לאברהם, גם נודעה לפרעה ולאבימלך. שכה התייאשה מהבאת ילד לעולם שהציעה את אמתה הגר לבעלה וכשזו החלה למצוא חן בעיניו, ביקשה ממנו לגרשה. הפיתוי גדול לומר עליה שהיא האישה היחידה שצירי הלידה שלה היו... מצחיקים. לבסוף היא קינאה בהגר ולא סבלה את הרעיון שישמעאל יירש עם בנה יצחק. יופייה נעשה לאגדה בפי חז"ל: "תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה רחב ואביגיל ואסתר" (מגילה טו, א). עם זאת, איננו יודעים על בסיס הכתוב למה היא דמתה. תיאור יופייה מצוי במגילה חיצונית. היא מספרת את סיפורם של חנוך, נח ואברהם. שלושה שרים מצריים מתארים את שרה באזני פרעה: "..ויפה לה מראה פניה. ומה...[דק] שער ראשה; מה נאוות הן לה עיניה. ומה נחמד הוא אפה וכל זיו פניה... מה נאוה לה חזה ומה יפה לה כל לבנתה. זרועותיה מה יפות וידיה מה כלילות... כל מראה ידיה. מה נאוות כפיה ומה ארוכות ודקות כל אצבעות ידיה. רגליה מה יפות ומה שלימות לה שוקיה. וכל בתולות וכלות הנכנסות לחופה לא שפרו ממנה. ועל כל נשים ייף יופייה ועליון יופייה למעלה מכולן; ועם כל יופייה זה חכמה רבה עמה. ודל ידיה [מעשה ידיה] נאה" (נחמן אביגד ויגאל ידין, מגילה חיצונית לבראשית ממגילות מדבר יהודה, ירושלים תשי"ז). העיסוק הנרחב ביופייה של שרה הוא כולו לשבחם של... חז"ל. בין אם דמתה לאפרודיטה, לאבישג השונמית או... לשכינה. אני רוצה לחשוב שהם מסתפקים בהלל ליופייה כאשר הם מכריזים: "שרה היא לכל באי העולם" (בראשית רבה מז, א). יופייה מכפר על קלילותה עם פרעה ואבימלך ועל קשיחותה עם הגר. * אברהם רוכש את מערת המכפלה כדי לקבור את שרה ומעניין לציין שראשית ההתנחלות בארץ היא דווקא ברכישת... אחוזת קבר. לפי חז"ל קבורה היא "חסד של אמת." הם מתבססים לרוב על הפסוק: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) ואילו מקור הביטוי בבקשת יעקב מיוסף: "ועשית עמדי חסד ואמת" (בראשית מז, כט). לפי רש"י: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול." אבל יכול להיות שהביטוי עוד יותר נעלה: "כבר לא משקרים למת, מסירים טלית מעל גווייתו, עוטפים אותו בחול." במקרה זה יש בהחלט מקום לאסור על ההספדים שכולם שקר אחד גדול. לעקביה בן מהלל משפט המחץ – יותר קהלתי מקוהלת כולו – כדי ללוות את המת ולסתום עליו את הגולל: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת – מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעת. ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות, ג, א). הגופה נרקבת לפני שהיא מתעפרת. באחד הימים – כעבור אלף או מאה אלף שנה – הופכים את האדמה, נוטעים זרעים והמת צומח וקם לתחייה. אבל גם הים יכול לקבל מתים בחיקו. הגלים הופכים ומנדנדים את הגופה לפני שהיא נאכלת כליל. גם הגשתה לעופות השמים משרתת את שרשרת התזונה שמזינה את שלשלת הגלגול. * אחרי קבורת שרה, אברהם עבר להתגורר בסביבת באר שבע, אולי לצד הגר. הוא שולח את עבדו למצוא אישה ליצחק. הוא רוצה שתהיה מארץ מולדתו. למרות העקירה שלו – אלפיים שנות פרשנות על גדולת עקירתו מארצו וממולדתו – הוא שמר אמונים לבנות חרן מפאת הקללה הרובצת על בני כנען. אברהם אינו נותן ליצחק להינשא אפילו לא לבתו של אליעזר עבדו הנאמן, שהיה לפי המדרשים "דולה ומשקה מתורת רבו" (רש"י, בראשית טו, ב). חז"ל אף רומזים ששאלות העבד המקבל את הנחיותיו מאברהם נשאלו בשל משאלתו הכמוסה שאברהם יסכים להשיא את יצחק לבתו: "כנען בידו מאזני מרמה לעשֹק אָהֵב" (הושע יב, ח). "כנען" – זה אליעזר. "בידו מאזני מרמה" – שהיה יושב ומשקיל את בתו, ראויה היא, או אינה ראויה. "לעשק אהב" – לעשוק אהובו של עולם, זה יצחק. אמר, אולי תאבה ואתן לו את בתי? אמר לו (אברהם): אתה ארור ובני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך" (בראשית רבה נט,ט). רבקה הייתה כנראה כה קסומה שהעבד התאהב בה (אמרו לכם שדכנים שהתאהבו במועמד או במועמדת שהם מציעים – סמכו עליהם; לא אמרו – בקשו מועמד או מועמדת אחרת). האהבה בין יצחק לרבקה החלה כנראה ממבט ראשון: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים סד. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל סה. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּסס סו. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית כד, סג-סה). איני יודע מה עשה יצחק באותה שעה בשדות. הוא הלך לו בין השיחים (אברהם אבן עזרא), נטע אילנות או בדק את מצב התבואה (רשב"ם). רוב הפרשנים המסורתיים נוטים לראות בביטוי "לשוח בשדה" מטפורה לתפילה: הוא יצא להתקין תפילת... מנחה. סיפור השידוך של רבקה ליצחק פשוט ועקבי למדי. השדכן ממולח, אדיב ונדיב. רוב הפרשנים רק מקלקלים את הקטע הרומנטי הציורי היפה. * המדרש מתמודד לרוב עם ליקויי העריכה של התוראי. הוא נועד להצדיק את האות ואת הדין. הוא מחייב אמונה בתורה כהתגלות אלוהית. הוא מחפה על אכזבות האדם מהאל – והיות שהאל כמעט אינו נוכח או מוזכר בפרשה זו היא עניה במדרשים (עד כמה שפרשה כלשהי יכולה להיות "עניה" כעבור אלפיים שנות פרשנות...). זה לא פוטר את הפרשנות החרדית מהמצאת עילות לדרשות שמותירות את הקורא פעור פה. היא מתעקשת לבאר את המוקדם במאוחר ואינה מרפה מהאבות עד שהיא הופכת אותם לתלמידי חכמים או לדמויות קבליות. היא לא מתלבטת ולא מפקפקת. עבורה האבות והאימהות יכלו רק לדקדק עם ההלכה והיא מפרשת את הכתוב בראי ההלכה. לפי פרשנים אחדים, עבד אברהם – אליעזר בפיהם – היה שליח אירוסין, קידושין ו/או נישואין ולקח איתו עשרה גמלים כדי "להרכיב עשרה אנשים לברך ברכת אירוסין (המתנה הראשונה של אותו אליעזר?) ונישואין (המתנה השנייה)." לפי אחרים, היות שאסור לאדם לקדש אישה לפני שראה אותה, אליעזר היה "שליח בעלמא להביא את רבקה." קשה לי עם הפרשנות ההלכתית, איני מבין את תכנה ולמה היא חותרת. המפרשים צופנים את חוכמתם בפלפולים שהופכים את כתביהם לכתבי סתרים השמורים... לרבנים. כרוצים להרחיק קוראים פשוטים וכאילו הגרשיים, שבהם הם עושים שימוש מופרז, הם המעניקים את הילתה לחוכמתם. הם רואים בפלפוליהם ההלכתיים עיקר ובהגיגיהם המדרשיים – ויתורים לעמי הארץ. הם מסתמכים על כל מיני כותרים שאמורים להיות כינויים לגדולים בתורה ובמחשבה. פרשנות המקובלים נוטעת בקהל שומעיהם תחושה, מבוססת למדי, שהעולם כולו בית חולים למשוגעים. הפרשנות החסידית מדרדרת את המדרש לרמה של סיפורי מעשיות עבור עילגי שכל. מרוב קטנות המוחין, אפילו אדמו"רים נעשו לקטני מוח. אבל ייאמר לזכותם שידעו להפיק את המיטב מן הקבלה – פסיכולוגיה של הטפה מהיעילות ביותר. מתקבלת תחושה של לוליינות רוחנית, ללא אחיזה במציאות, עם ניצוצות בנשמות כל קוראי וקורבני... מקובלים. הקשים מכולם – לרוח, לשכל ולנשמה... הם החוזרים בתשובה מקרבם. הם משרבבים דברי מוסר, דברי הגות, סיפורים מחיי העבר המשוקצים שלהם ומחיי הקדושה הנוכחיים שלהם בפרשנות טלאי על טלאי שרק מסגירה עד כמה הם להוטים אחרי טיפשותם. בהמולה הפרשנית מסביב לתורה, גדול הפרשנים המסורתיים נותר ראב"ע שאינו מהסס לדחות פירושים מאולצים: "וזה הפירוש אין לו טעם וריח..." לא חייבים להתמודד עם כל הקושיות ולא כל קושיה היא באמת קושיה, כפי שאמר אחד הפרשנים "מקושיה לא מתים." הייתי מוסיף שגם לא תמיד מקשים כמו שמתחכמים ומרוב התחכמויות איבדנו את חוש הכתוב... ולא הפסקנו להפר את הכלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א; יבמות כד, א). * יצחק שהה במחיצת אחיו ישמעאל בסביבת "באר לחי ראי" וביחד הם קברו את אברהם: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה" (כה, ח). כל האבות יזכולמות בגיל מופלג. קידוש אריכות ימים משגע את היהודים. הם חותרים להאריך את ימיהם עד כמה שיותר ובכל מחיר. אינם נרתעים מדבר, כאילו ריבון העולם הבא אינו מסתתר מאחורי המוות. אם כבר אנחנו נוהגים בהספדים לדבר על מורשת הנפטר, איני יודע לומר בבירור מה הייתה תרומתו של אברהם, להוציא את כיכובו כמייסד סאגה פטריארכלית שעיצבה לא מעט את תולדות האנושות, תודות לפרחי הפרא הנוצרים והמוסלמים של היהדות. איני יודע לומר מה היו עשרת הניסיונות שבהם הוא התנסה בדרכו לאמונה הנכונה ומה טיבה של העבודה הזרה שכולם מסכימים להוקיע. האם היא פשוט עבודה שונה משלי וזרה לי? במה עבודת האל של אברהם שונה מעבודת האלים המקומיים? במה הקרבת קורבנות מקהה או ממתנת עבודת אלילים? במה עבודת הכתוב מקהה עבודת כוכבים? למה אל שעד כה רק מפלג בין אחים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, בני יעקב – שונה מכל אותם אלים מקומיים שמסתפקים בהבאת מנחה? איני יכול להימנע ולתהות שוב ושוב: במה עבודת אלוהי אברהם היתה קרובה יותר לרחשי הלב הכמוסים ביותר של בני אדם שמבקשים לראות את התערבות האל בגורלם? האם כל גילויו של אברהם היה שישנו אל גנרי אוניברסלי שמקבל את צלמו (?) בכל אחד? האם אלוהי אברהם דורש שחרור מכל קשר לשבט, לאום ומולדת ואברהם רצה להיות אב המון גויים? באיזו מידה היה "נשיא אלוהים" באמת ונשא את תוארו בהוד והדר כשגרירו בכל אשר עשה? האם היהודים לא מתעקשים לשבות את אלוהי אברהם לשווא ועל זה עונשם? קשה לצפות מדמות כה רופסת, אמונה כה מזוקקת, אבל מעמדו בקרב האנושות מזכה אותו באמונה בלתי תלויה ורק היא נראית לי תבונית ורגשית כאחד – מחייבת עמידה נשיאותית בפני בורא עולם שאינה נגררת לכל עבודה זרה. הרי לפי חז"ל, מערת המכפלה, שבה קבורים האבות כולם והאימהות להוציא רחל, היא מקום קבורת אבות המין האנושי – אדם וחוה (ראה עירובין נג, ב). מדובר כנראה באל כל האלים, חובק עולם, עילה שרוקמת עילות, מפרה עקרות ומרבה זרע. אבל גם באל עמום, הבודק ומבסס את עצמו בקרב דמויות מהססות ומתלבטות – "אל המועקה והדאגה" (תומס מאן), הנע ונד ומעביר את מהמורותיו לכל מי שהולך בעקבותיו. אלוהי האבות יתייצבו רק אחרי שיבחרו להם עם סגולה (ההצדקה הלגיטימית היחידה לבחירה). מאותו רגע העם הנבחר הוא הסובל מהתהפוכות במזגו ורק עם פתי יכול היה לחשוב שבחירתו תזכה אותו בזכויות ולא תכביד עליו בצרות. חז"ל, לפחות חלקם, תפסו את הפטנט ורשמו אותו על שמם: למרות שהוא ברא את העולם, יצר את האדם בצלמו וחתר להיות אל האמת והצדק, האחד והיחיד, האל קושר את גורלו בעם אחד מיני רבים כדי לחמוק מגורל כל קודמיו, להבטיח לעצמו ממלכת כוהנים מפוזרת עלי אדמות ולהצליח לאהליל (מוצע בזאת לאקדמיה ללשון העברית) את האנושות כולה לנצח נצחים. הוא אפילו כבל את העם הנבחר בשלשלות של מצוות ובשלל הבטחות. הפיתוי להתרברב בבחירה ולשמור עליה מכל זליגה לעמים אחרים נעשה לסגולתו של העם היהודי. עיתים, הוא מתכרבל בה, עתים, הוא מסתנוור ומשתכר ממנה. אחרי פרצי השבתאות, צדיקי החסידות מיתנו את הלהט הקבלי ולא הפסיקו לתבוע את האל ולהתחשבן איתו. משיחי מלכות יהודה החדשה מעלים את הבחירה לרמה של הרשאה אלוהית להתגרות בגויים ולקיים מצוות יישוב הארץ במחיר הפרת העיקר מכל. המשיחיות, מבית מדרשם של חז"ל, היא בגדר אוטופיה וחייבת להישאר בגדר אוטופיה. אחרת היא מתגלה כמשיחיות שקר המניבה, במקרה הטוב ביותר, נוצרים, מוסלמים ושאר מינים... * רק הגידו לי מי הייתה קטורה?! האם כנענית או בת חרן? הגר או מישהי אחרת? איני יכול בלי תשובה לשאלה הפרשנית החשובה מאוד מאוד... ציור: Rebekah at the Well by Michael Deas

Read More
7 Nov 2017 LA VISITE DE BAUDELAIRE
Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

C'était dans la deuxième moitié de 1866, un an environ avant sa mort. Baudelaire venait de Bruxelles où il endurait stoïquement « l'esprit de singerie » de ses habitants et de ses politiques. A Mogador, il devait endurer « l'esprit de vindicte ». Il courut les maisons praticiennes à la...

Read More

Pages