August 2020

24 Aug 2020 DANS LE SILLAGE DE WITTGENSTEIN : LES LIMITES DE LA PSYCHOLOGIE

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Wittgenstein postule un dualisme radical entre l’esprit (le cerveau) et la matière (le corps). Les recherches sur le cerveau ne restitueront pas les processus de la pensée ni même ceux de la parole. On ne trouverait pas plus de corrélation entre les phénomènes physiologiques et l’activité cervicale qu’entre une plante...

22 Aug 2020 רוח נשברה: הכרך הישראלי

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

איני נמנה עם אלה החוששים מאיומי האיראנים, הסורים, הלבנונים וכל שאר הדחלילים שבהם מנופפים פרשנים צבאיים, משמאל ומימין, כדי להגדיל את תקציב הביטחון, לבצר את מעמדם או לשמור את הפחדים הלאומיים על אש קטנה לשעת בחירות. אני חושש מהאויב הפנימי המכרסם בכל אחד מאיתנו, בין אם הוא חילוני ובין אם דתי. אני חושש מאובדן התקווה, מהתרופפות הרצון, מהתערערות הריבונות, מעיוורון האדיקות. איני רואה את העתיד, איש לא פותח לי אשנב אליו. לעומת זאת, אני רואה את התגברות הגסות, הבוטות והאלימות כמעט בכל מקום – החל מהעולם הפוליטי וכלה בעולם האקדמי. האלימות משתוללת ברחובות, בבתי הספר, במועדונים ובבתי החולים. היא תופעת לוואי של משבר עמוק הרבה יותר. ישראל נולדה כמדינה שבדרך והיא עלולה להישאר מדינה בדרך מהסיבה הפשוטה שאין ממהרים לפתור את בעיות היסוד שלה מחשש לפירוק ההסכמה הלאומית – שבין כה וכה הולכת ונפרמת בימים אלה. ככל שהשאלות נותרות פתוחות, העתיד נסתם יותר ויותר. איני תולה תקוות גדולות באקדמיה, המנותקת ברובה המכריע מן המציאות העגומה המשתרעת מתחת לחלונותיה, וטוענת קבל עם ועדה שאין זה מתפקידה להעלות פתרונות ולהציע שינויים. תמיד הרגשתי חוסר אונים מול פקידים בכירים, נטולי השראה ויצירתיות, המתייחסים להתלהמות כאל תכונת מנהיגות וכאל תנאי הכרחי להצלחה. תמיד קיבלתי חלחלה בנוכחות דמויות פוליטיות, משמאל ומימין, ללא אופי וללא מעוף, שארשת פניהן אומרת מסכנות רוחנית ונכות מדינית. אני סותם את האוזניים בכל פעם שמנסים להפעיל עליי סחיטה אידיאולוגית או מוסרית המבוססת על לקחי העבר או על מגבלות ההווה, ואת הלב כאשר מנסים לכפות עליי את אהבת הארץ כדי לחפות על עוולות פוליטיות, כלכליות או חברתיות. לאחרונה אני נוטה להתרעם על צעירים נטולי מקוריות החושבים כאנשים במצור שקיבלו בירושה, ללא עוררין, את קלישאות הפרשנים והפוליטיקאים. אהבת ישראל אינה נמדדת בהכרזות פטריוטיות על תפארת ישראל וברהב הבלתי נסבל על משאבי המוח היהודי. אלא ברגישות לשוועת עניים ולאנקת זקנים; בחתירה לצמצום פערים בין עשירים לעניים; בכמיהה לכינון חברה צודקת על אפם ועל חמתם של הכיסים הגדושים והנשמות הצרות; במאבק יומיומי נגד השחתת המידות הציבוריות; בשמירה קפדנית על זכויות האדם; בדאגה למפלס הכינרת ולהצטמקות ים המלח. חברת ערבות, הגונה וצנועה, שבה כל אחד ערב לרווחתו של הזולת. אחרת, איני רואה טעם בהתערות בחברת מהגרים שבה כל אחד בז למורשתו של האחר ובמדינה שבה עומדים בתור מול שגרירויות זרות כדי להגר לארצות הברית או לקבל חזרה את האזרחות הפולנית או ההונגרית של ההורים, שלא לדבר על האזרחות הפורטוגזית או הספרדית. שני דרכונים כבר אינם מספיקים, מתחרים על השלישי ועל הרביעי. לשימוש בבוא היום, לכל צרה שלא תבוא, בשביל הילדים. לפני או אחרי הצבא. איני נוטה להתגאות בהישגיה המחקריים או הטכנולוגיים של המדינה. לא בחידושיה החקלאיים או בגובהם של בנייניה, אף לא באמנות או בספרות שלה. אם להתבסס על אמצעי התקשורת, לא עובר יום שבו אין אנו רושמים הישג עולמי חדש שמוצאו במדינת ישראל, ואם העולם אינו יודע שהוא נכבש על-ידינו, הרי שזה רק בגלל היותו מוגבל או אנטישמי. צריכים להשתכנע פעם ולתמיד שלכל מדינה הישגים משלה באותם תחומים, ואף הישגים חשובים בתחומים אחרים שבהם אנחנו מדשדשים. אהבת הארץ אינה תלויה בהישגיה – במיוחד אם אלה, כמו שמראה דירוג האוניברסיטאות, מפוקפקים, וכאשר אנחנו עומדים בתחתית הדירוגים של OECD בכל הקשור לחלוקת העושר ולהגנות החברתיות – בפולחן אישיות כלשהי, פוליטית או דתית, שלא לדבר על אותה עבודה זרה שבאה לידי ביטוי בסגידה לאתרים, רוויי זיכרונות היסטוריים ככל שיהיו. האמת היא שראשי ושופרי המתנחלים ביהודה ושומרון כה הרבו להלל ולשבח את אהבת ישראל עד שהמאיסו אותה עליי. היא נשמעת בפיהם כאהבת זנונים. הם מדברים גבוהה-גבוהה על אהבת הארץ, וחמס במעשיהם ועושק בצעדיהם. אהבת הארץ נעוצה ביופייה – יופיים של תינוקות מבית רבן במאה שערים ושל תלמידי בתי הספר בקיבוצים ובמושבים, של נשות הערים וגברי הכפרים, של עובדי אדמה ותלמידי ישיבות, של חיילות וחיילים, של עולים מאתיופיה ועולים מקווקז. כל אותם אנשים פשוטים המחזירים מבט של הכרת תודה על שמאשררים את יופיים. אני רוצה להתגאות ביופייה של הארץ כי איני רואה טעם לחיות ברצועת חוף גדורת תיל וצרובת כבישים, מחלפים וגשרים עיליים. איני רוצה בשווייץ ולא בהונג-קונג, לא בעמק סיליקון ולא בקניון ענק. אפילו לא במדינה אוניברסיטאית. אני רוצה בארץ תנ"כית והיא בהישג יד. לצערי היא משתמרת בכפרי הגליל, רובם ערביים, ובאתרי יהודה ושומרון, רובם פלסטינים. בשאר הארץ יש לנו בעיקר ערים הומות ודוחות, עיירות פיתוח שמתקשות לצאת מנחשלותן וגגות הרעפים של התנחלויות הגזל. איני מתפלא לראות את התיירים נמשכים ליריחו ולנצרת, לבית לחם ולירושלים. כי ים יש להם בשפע בכל מקום אחר בעולם, אבל תנ"ך – רק בצומת הדתות הקרויה ישראל-פלסטין. אהבת הארץ נעוצה גם בשלוותה, ושלווה תשכון כאשר ישראל תגור עם פלסטין. יותר מכול אהבת הארץ ניכרת בתחושת הביתיות שהיא נוסכת בי, ותחושה זו מלווה אותי בצאתי ממנה ובשובי אליה, בלכתי ברחובות עריה ובשבילי כפריה, בסיוריי באתריה ובביקוריי במוסדותיה. למרות כל הצרות, אני חש תחושת רווחה. אני כה אוהב אותה עד שאני נפגע מכל פגיעה בה – ועוד יותר כאשר הפגיעה מוצדקת. מדינת ישראל הוקמה כדי לאפשר לנו לחשוב אחרת, להתנהג אחרת ולחיות אחרת ולא כדי להיות שבויים בדפוסי חשיבה והתנהגות גלותיים המרתיעים כל תעוזה וכל חידוש. ישראל הייתה אמורה לשנות את היהודים ואת היהדות, להוציא אותם מהגלות ולכונן יחסים אחרים עם אומות העולם. לדידי היא הייתה אמורה לשחרר אותי מצרוּת האופקים המאפיינת את חיי היהודים בתפוצות – ולאפשר לי לא להירתע, כישראלי, מלשאול שאלות נוקבות, כואבות ככל שיהיו, ללא תסביכים, ומלהביא תשובות אחרות ללא התפתלויות תיאולוגיות. אחרי השואה, אם להוציא התפרצויות תחייה פה ושם – בצרפת מסביב לדמויות ליטאיות או מגרביות, בארצות הברית מסביב לדמויות אירופאיות – היהדות לא ממש התאוששה והיא אינה קרובה להתאושש. היא תלויה יתר על המידה בנעשה בארץ מכדי להצמיח משנה דיאספורית חדשה. עשרות שנים חיכיתי לתלמוד האמריקני של יעקוב נויזנר מניו יורק, למדרש החדש של שמואל טריגנו מפריז או לספרה של דיאנה פינטו על התחדשות היהדות באירופה. אבל לא נוצרה בתפוצות שום משנה יהודית ראויה לשמה, להוציא את משנתו של עמנואל לווינס, בעלת זיקה חזקה ל"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצוויג מצד אחד ולאורתודוקסיה הפרבוסלבית כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתבי דוסטוייבסקי מצד שני. היהודים ברחבי העולם ממשיכים כבעבר להצטיין במדע, בספרות ובאמנות – רובם במחיר התבוללות. הם תורמים תרומה משמעותית לאנושות – ומי אני שאלין על תרומתם; הם אינם תורמים הרבה ליהדות – ואם זה מתוך בחירה, כיוון שהיהדות אינה מדברת אליהם, אני מכבד את בחירתם. אם צריכה להתרחש תחייה יהודית כלשהי בעתיד הנראה לעין, יהיה זה רק במדינת ישראל, כי רק בה אפשר להעלות שאלות אמיתיות, העוסקות בחיים ובמוות, מתוך חירות מחשבה הגלומה בריבונות מדינית ומתוך חתירה לחיים יהודיים חדשים. הלוואי ואתבדה בנקודה זו ושתורה תצא מניו יורק. אהיה הראשון לחבק גם אותה. הקשיים הפוקדים את התפוצות אינם מפצים על המגרעות המתגלות בישראל. רבים מאיתנו חשים שעליהם להתכרבל בפינתם ולשתוק אם ברצונם לחסוך מעצמם את מבטי הרחמים והחמלה המופנים לעבר אנשים מרחפים מדי, ביקורתיים מדי. בישראל כה מגונה לחשוב עד שכדאי לחשוב בסתר ולא להרהר בקול רם. באווירה המאוד מעשית הרווחת בכל תחומי החיים, ראוי וכדאי להישמע... תכליתי. הקריאה הכי ישראלית היא: "תפסיק להתפלסף!" מרוב עשייה נטולת חשיבה נקלענו למבוי סתום ברוב התחומים – מלבד אותם תחומים הדורשים תרגול יותר מחשיבה, ומיומנות טכנולוגית יותר מתחכום מתמטי. בניגוד לכל אותן מדינות מערביות היודעות לנצל אותו היטב, מדינת היהודים סובלת בצורה קשה ממחסור ב"מוח יהודי". מנהלי בנקים, העוסקים בעושק לקוחות, מרוויחים מאות אלפי שקלים לחודש, ואילו תלמידי חכמים, העוסקים בלימוד תורה, אינם יכולים לקבל השלמת הכנסה. מתקמצנים כאשר מדובר בדמי מחיה לנזקקים ומפנקים כל מיני טפילים שטיפחה החברה הישראלית. איני יודע מהי ציונות, אבל אני יודע שבמקום להשלים את מהפכת הממלכתיות הישראלית, היא הוסטה ממטרתה על-ידי גורמים גלותיים, הן מבפנים הן מבחוץ, והובלה למבוי סתום. אינני מתכוון בהכרח לחרדים שמנציחים אורחות חיים גלותיות עם דפוסי חשיבה בלתי אחראים גם מבחינה פוליטית וגם, כפי שאנחנו חווים בימים אלה, מבחינה בריאותית – הם לפחות לא עשקו איש ולא ויתרו על אידיאל החסידות, הצניעות והאצילות המפעם במורשת היהדות, וכל האשם במשברים שפוקדים אותם ושרק ימשיכו להתגבר היא של הנהגתם הרבנית, העסקנית והפוליטית – אלא לחוגים הדתיים-לאומיים-קוקיאניים המקעקעים את ערכי היהדות וחותרים תחת אושיות הריבונות והדמוקרטיה הישראליות. החברה בישראל הוקמה על בסיס הרעיון המשיחי של קיבוץ גלויות, וכעבור שבעים שנה, ולמרות נישואי התערובת, הניכור בין העדות לא פחת. האירופים אינם ששים להכיר במזרחים והמזרחים – להשלים עם האירופים. הטינה והעוינות לערבים, הדברים צריכים להיאמר, הן המחזיקות יחד את חלקי הפסיפס היהודי הרעוע. המדינה הוקמה כתגובה לשנאה האנטישמית כלפי היהודים, והיא משתדלת לשמור על עצמה בעזרת התגייסות הכוללת מנות לא מבוטלות של שנאת ערבים לצד שנאה עצמית – בתור יהודים לא פחות מאשר בתור ערבים. האבל, כמו השירים המַשרים ומעבים אותו, הוא המצע המשותף לכל פלגי העם – להוציא אולי את החרדים, הקוראים תהלים במקום לעמוד דום למשמע הצפירה או מתעלמים מטקסים הנחשבים בעיניהם זרים למורשת היהדות. למרות הפקות ותפוקות מרשימות שאפשר לזקוף לזכות החברה הישראלית – צה"ל כצבא עם, שנות שירות למיניהן, הישיבות בשטחי ישראל, השפה והספרות העברית ועוד – קשה לתהות על קנקנן של אושיות אותה חברה ועוד פחות על עקרונות המשנה האזרחית המכוננת אותה. נראה לי שכולנו, לפחות דור המהגרים ואפילו הדור הראשון בארץ, ממשיכים להתגעגע לארץ המובטחת. במקום אחר. בתפאורה אחרת. באקלים אחר. באווירה אחרת. הגעגועים חזקים יותר מהגשמתם, התקווה – מאכזבתה. יכול להיות שפיסת ארץ זו צרה מלהכיל את בליל החלומות הסותרים של כולם. לפעמים מכרסמת בי תחושה שאין מדובר במדינה, אלא בכרך אחד גדול, ממטולה ועד אילת, עם מובלעות ערביות, חרדיות ו...תימהוניות. בכל מקום שאליו אתה נוסע, אתה נתקל בשכן; בכל מקום שבו אתה עובר, אתה מוצא חבר – מבית הספר, מהצבא, מהאוניברסיטה. יש הרואים באווירה המיוחדת הזאת אינטימיות חמימה, חביבה ומשעשעת, אחרים – אינטימיות מכבידה ומחניקה. למרות ההתרעות והסכנות, המוני ישראל יוצאים לסיני ולאנטליה לפוש ולנוח. הם בורחים מהתכונה הצבאית, מהקרקס הפוליטי, מהקלחת התרבותית, מהרעש התקשורתי, מההתרברבות העסקית-מסחרית. הם יוצאים לנוח מהמדינה. המעיק ביותר הוא שלכרך הקרוי מדינת ישראל אין עיר גדולה של ממש. ירושלים דומה יותר ויותר לגטו-מלאח, בתל אביב ממשיכים להשתדל. העיר הגדולה נמצאת בחו"ל – בפריז, לונדון או ניו יורק. הישראלים יודעים בתוך תוכם שהצלחה שאיננה פורצת את גבולות המדינה אינה שלמה, והם כה עסוקים בהשגת הכרה בין-לאומית עד שרובם מצליחים רק להתבזות. סופרים מממנים את תרגום ספריהם בחו"ל ובלבד שלא ידשדשו בביצה המקומית. שחקנים מסתפקים בתפקידי ניצבים בסרטים גרועים. ציירים מוותרים על כישרונם ונרתמים לחיקוי זול תמורת הכבוד המפוקפק של קבלת קיר בגלריות ברלין או רומא. בחלוף שבעים שנה שאיפתם של מרבית הישראלים היא להשיג עבודה בחו"ל ולחיות שם למשך תקופת מה או לתמיד. להתרחק ככל האפשר מההתלבטויות התיאולוגיות-מדיניות המתחלפות חדשות לבקרים ומעיבות על שפיות הדעת. להימצא אי שם בנכר. בגלות. בשלווה. בבניין קומות בפרבריה של אחת הערים המנוכרות או בווילת פאר באחת משכונות היוקרה. בסופו של דבר המדינה עלולה להיקרע בין שני כוחות סותרים המאיימים לרושש אותה: מצד אחד, האיום הפלשתי-ישראלי; מצד שני, האיום הפרושי-רבני. את האיומים האלה ארצה להבהיר בהמשך כדי לנסות ולהישמר מהם.

20 Aug 2020 NOTE DE LECTURE : FIODOR DOSTOIEVSKI, LES FRERES KARAMAZOV (1880)

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

On sort moralement et nerveusement éreintés des livres de Dostoïevski. Peut-être parce qu’ils sont trop longs, qu’on s’entête à les lire d’un seul trait alors qu’ils ont été composés par portions débitées par l’auteur pour la presse. Peut-être parce que les personnages ne sont ni aussi carnés que des personnages...