August 2023

16 Aug 2023 VARIATIONS JUDAIQUES : LE DERNIER SEPULCRE

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Auschwitz en est venu à représenter le plus terrible sépulcre dans le chemin de calvaire de l’homme s’accrochant à Dieu. On ne peut s’empêcher de poser la question toute puérile de Job : « La terre est livrée aux mains des méchants, il voile la face des juges. Si ce...

14 Aug 2023 ARTICLE : DE MARRAKECH A JERUSALEM

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Shlomo Elbaz était un homme tendre et rugueux. Il testait le monde autour de lui. Les êtres et les choses. En permanence. Il en attendait une révélation ou une illumination. Il accueillait les bonnes nouvelles d’un sourire lumineux ; les mauvaises d’une succion des lèvres. Devant le drôle manège de...

12 Aug 2023 חדשות סבוניה: התרעת אבל

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

אני לא מפסיק להתגעגע. כנראה שהייתי קשור אליה יותר משחשבתי ואיני יכול בלעדיה. חגגנו לה יום הולדת מדי שנה. השתתפנו בטכסים, לרוב קיטשיים, כדי לפאר אותה. שמרנו על כבודה מפני עוכריה גם כאשר חלק מטענותיהם היו מוצדקות. מנינו את הישגיה גם אם חלקם היו מוקדמים. חילקנו שלל פרסים בכל התחומים גם לאנשים ראויים ולהבדיל – גם לתחמנים. איש לא האמין שהיא תקרוס ללא התרעה מראש. לא של שירותי הביטחון המהוללים שלנו ולא של מכוני המחקר המדושנים שלנו. אפילו לא בקרב הפרלמנטים המאוד מקומיים שמתכנסים מדי שבוע בכל רחבי הארץ כדי לשנות את העולם. גם לא בקרב העוקבים אחרי חדשות סבוניה שלא תמיד מפצחים את מלמולי המחבר. המערכות שלה קורסות אל מול עינינו ואנחנו קורסים איתה. גם אם נראה לי שלפעמים אנחנו עוד סומכים על הנס. אני מתגעגע לברית הגורל שכפינו על עצמנו למרות שלא אהבנו זה את זה. לערבות ההדדית שפעלה כרמיה קדושה. ליום כיפור שלקראתו איש לא סלח לאיש אבל כולם פינו את הכבישים לילדי האופניים. להמולתה שחיפתה על התערערות נפשית שרק הלכה והחמירה עם השנים. לרטוריקה המיוחדת שלה, מורכבת לרוב מדברי דרשנות רוויי שנאה ומתובלים בדמעות, כדי לכסות על סתירותיה שהתגלגלו לסטיות. מרוב משיחים מטורללים ויתרתי כליל עליו. הסתפקתי בתיאודור. הימרתי על חזונו. אפילו בגרוע שבחלומות הבלהות שלי לא דמיינתי שבמקום משיח נקבל אנטי-גיבור סתום כחוש מכרסם מקרב הדמויות האפורות תימהוניות שוליות ביותר בסביבה. בתמיכת בריונים, כולם בני חמור, המנוסים באינוס סימבולי. בליווי ליצנים ומכשפות בתור תהלוכת מקוננים מייללים שאפילו הבאבא והאדמו"ר הכי מפגרים, שלא לדבר על חכמי הטאו הכי דחליליים, לא יכלו להעלות על דעתם. אנשים טובים חושבים שאפשר עוד להקימה לתחייה. להצילה משודדי קשישים ועניים למיניהם. לחדש את ימיה כקדם. הם טוענים שהם עוד יכולים לגברתנים למכשפות לרבנים ולשאר מחללי שם שמיים. הם אולי צודקים, תמיד הייתי פסימי; הם אולי יצליחו הפעם, אני לא בטוח שהם יצליחו בפעם הבאה. כאשר שואלים אותי מה יהיה איתה או איתי איני יודע מה לענות. כאילו מדברים איתי על משהו שכבר לא קיים, למישהו שעוד מעט לא יהיה קיים. לא מפסיקים להאיץ בי לצאת להפגנות. אבל אני לא הולך להלוויות מקדימות. כבר לא רואה ולא שומע דבר ואילו הייתי מבקש נשק, כדי לשמור על עצמי מפני הנשקים שבהם אשתו של המקפץ על הגבעות והרוקד על הדם מחמשת את אנשיו, הם לא היו נותנים לי מפאת הגיל ובגלל החשד שאשתמש בו כדי לשים קץ לתחושת האונס שלא משה ממני ולגועל שעולה על גדות נשמתי. הרי הם ממשיכים לאנוס את הגוויה אחרי שפירקו אותה. בלי להרפות את ידי המגנים עלי מפני פרצי השנאה האלימות והכסילות אני חושש שדבר לא יוכל להחיות אותה. להחזיר סומק ללחייה. להדליק זיק של אהבה בעיניה. להפריח אותה מחדש. להקשיב למה שיש לה עוד לומר לכתוב לשיר. היא נקטפה בדמי חייה ובשיא תפארתה. עכשיו משהיא התפרקה איני יודע מה לעשות עם גווייתה. אפילו לפנות לחברה קדישא איני יכול. הרי חבריה נמנים עם שודדיה שעשו יד אחת עם אנסיה. תחושתי היא שהסיפור שלנו נגמר סופית. חיכינו לרעה מצפון, חיכינו לה מדרום, היא באה מבפנים. כמחלה חשוכת מרפא. אני יודע שאיני במעמד לתת עצות למגנים עליה, אבל איני מבין, אני מודה, את העכבות שלהם. כאילו לא התרגשה רעידת אדמה שערערה את אמות הסיפים של... "מדינה יהודית-דמוקרטית". הם נלקחו כבני ערובה על-ידי עובדי עבודה זרה והם מרגישים צורך להתחשב בסוחטים הנוטפים ריר לתיאוקרטיה מהמבעיתות ביותר בעולם. הם מדברים בשם החופש ומצטדקים בפני נצלנים. הם משלמים מיסים ונכנעים לגזלנים המתעצלים בחסות תורתם. הם בניהם ובני בניהם משרתים נאמנה והם מקבלים את גידופיהם כאילו שותקו על-ידי איני יודע איזו פולסא דנורא. אילו הייתי מרגיש אצלם קצת יותר נחישות כדי להתנתק מהם הייתי אולי נרתם בשארית כוחותיי. אבל הם באמת אנשים טובים, רוצים להיות חופשיים, מתעלמים מהכיבוש, אבי אבות הטומאה, שקר השקרים, שורש כל העוולות המניעות את האונס הסימבולי הגדול. בינתיים האבל מתחיל לעשות את שלו. אני כבר לא מתרעם מפיגועים. לא מתלהב מחיסולים. לא נבהל מהצהרות מלחמתיות. לא של האיראנים ולא של בני הביבים. בעודנו עסוקים בשמירה על הגבולות, לא מעט באשמת בני חמור שמתעקשים לעלות על החומה, אלה ביצעו השתלטות עוינת על הקופות המשרות הלבבות. הם פיזרו את רעלם בנשמת סבוניה, בעורכיה, בחזונה. הרי לא מתאוששים מאונס. במיוחד אם האנס מסתובב חופשי ומדבר בשם המולך הנורא מכולם – הדורש דווקא דם ודמי אחרים כדי להרוות את פולחנו.