The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog (EMID) proposes to promote cultural and religious dialogue between Mediterranean civilisations ; to establish a network of specialists in inter-Mediterranean dialogue ; to encourage Euro-Mediterranean creativity ; to encourage exchange between Mediterranean societies ; to work to achieve Mediterranean conviviality ; to advise charitable organisations working around the Mediterranean and provide the support necessary to achieve their original projects.
תולדות הספרייה: ביבליותיקה אלכסנדרינה

ב-1972, בכנס שנערך באוניברסיטת אלכסנדריה, מורה אגדי להיסטוריה עתיקה, מוסטפה אל-עבדי, קרא לבנייתה מחדש של ספריית אלכסנדריה. היא פרחה בעת העתיקה לפני שנפלה קורבן ליצר הנקמה של הרומאים, לחוסר הסבלנות של הנוצרים, לכיבוש המוסלמי... ובעיקר לנזקי הזמן. המאבקים בבית תלמי, הלחות שרדתה בפפירוסים ורעידות אדמה, שנלוו בהצפות, תרמו גם את חלקם להתמוטטותה. סביר להניח שהיא גם לא עמדה בתחרות עם ספריות פחות מסורבלות שנפתחו במרחב ההלניסטי והרומאי. אונסק"ו גיבש סביבו את המדינות שהוקסמו מהרעיון לחדשה וב-1988, הוגשו לא פחות מ-400 מועמדויות מ-77 מדינות לתחרות ארכיטקטים בפיקוח חבר שופטים בינלאומי. הקריאה הייתה לחדש את קרנה של ספריית אלכסנדריה העתיקה לטובת מצריים, העולם הערבי והאנושות כולה. ההמלצות היו לשלב את ההווה עם העבר, המקומי עם האוניברסאלי, ולהבטיח פונקציונליות מרבית. העניין במיזם היה רב בקרב הספריות הלאומיות ברחבי העולם כי כל אחת ראתה את עצמה במידת מה כיורשתה של ספריית אלכסנדריה המיתולוגית. משתדלת להיות אספנית, קוסמופוליטית, מחקרית. לבסוף נבחרה ההצעה הנורווגית והספרייה נחנכה ב-2002 תחת השם: Bibliotheca Alexandrina. אינני יודע למה נבחר דווקא שם זה. דווקא עבור ספרייה שרצתה להיות בקדמת הספריות הערביות, מתמחה בכל מה שערבי. הרי המילה היוונית bibliotheke משמעותה אוסף ספרים יותר מאשר בית ספרים. אולי רצתה להדגיש שהיא יורשתה הטבעית של הספרייה העתיקה.
מיקום הספרייה החדשה נבחר על פי מיקומה המשוער בעבר, אל מול המצודה העותומנית שהוקמה כזכר למגדל אור שמשך את הספינות אל העיר ואת החוקרים לספרייתה. לבסוף נבחר דגם מסיבי ששיקף בעיני האדריכלים את המבנים של מצרים העתיקה. לבניין המרכזי צורה של צילינדר משופע בקוטר של 160 מ' מוקף משלושת צדדיו במים שמתנקים מעצמם הודות לאצה שניטעה בהם. הספרייה מתנוססת לגובה של 32 מ' מעל פני הקרקע ומגיעה ל- 15 מ' מתחתיו. הקיר האחורי בנוי גרניט נטול צבעים שהובא מאסואן. חרוטים עליו אותיות, סימנים וסמלים מכל ציוויליזציות ולשונות העולם. נשקלה האפשרות לרשום מילה אחת – "קרא" שמזכירה גם את הקריאה וגם את הקוראן – אך הרעיון נגנז. על שפת המים ניטעו כנים מהם הופקו בעבר פפירוסים. בלילה פרוז'קטורים מציירים בשמיים את מפת הכוכבים כפי שרווחה בעת העתיקה. כלולים במתחם כעשרה מוזיאונים, לכתבי יד, לעתיקות, למדע, ושלל מכונים, לרבות מכון לקליגרפיה ערבית. הם פזורים בין ארבעה אגפים המוקדשים לספרייה העתיקה, לעיר אלכסנדריה, למצרים ולעולם היידע. גם פלנטריום, זכר להישגיה האסטרונומיים של הספרייה העתיקה, מצא את מקומו בתוכה. בפנים, אחד עשר הקומות צופות האחת על השנייה וכולן – לים. אולם הקריאה טובל בשפעת האור של הים התיכון.
הספרייה נחנכה רשמית ב-17 באוקטובר 2002 ונהנתה מתמיכת מוזיאונים, מכוני מחקר וספריות מרחבי העולם. עקרונית היא תוכננה לקלוט שמונה מיליון פריטים אבל המהפכה הדיגיטלית הופכת את מספר הפריטים לפחות חשוב ממה שהוא היה בעבר. היא משופעת בכל הטוב שאפשר להעלות על הדעת. גם ארכיון סרטים, גם קונסרבטוריון. היות והיא נבנתה בשולי אוניברסיטת אלכסנדריה היא גם משרתת אותה. מנהליה אוהבים לציין שבאביב הערבי שורות של קוראים מנעו מהמפגינים להתנכל לה ואפילו אבן אחת לא נזרקה לעברה, והם מדברים עליה כעל הפירמידה הרביעית של מצרים. היא בנויה על שטח של 50,000 מטרים מרובעים ואוהבים למקם אותה בצומת שלוש היבשות. לפי החוק, היא כפופה ישירות לנשיא מצרים.
אפשר לומר שהספרייה החדשה מהווה מופת למה שספרייה צריכה להיות בעידן של פיצוץ ספרים שבו לא נצטרך יותר... ספריות. היא מרכז תרבותי, מרכז הצגות ומופעים, עם תערוכות קבועות וארבע גלריות לתערוכות מתחלפות, מרכז כנסים... מרכז ביקורים. מוצאים בה את הכול, משמיעים בה את הכול, מציגים בה את הכול. מארחים שם את כולם, לרבות אנשי מדע וספרות מהבולטים ביותר בעולם. נציגויות המעצמות האירופאיות בעיר מתחרות זו בזו במתן חסות למיזמים ולפעילויות. הצרפתים, הגרמנים, הבריטים, האיטלקים. כל מדינה מרגישה חובה לעצמה לעסוק בחפירות, בחיפוש אחרי שרידים של התקופה ההלניסטית. הספרייה החדשה גם מתגאה לעמוד בקדמת הטכנולוגיה בכל התחומים, החל מאנימציה וקליגרפיה ערבית ממוחשבות וכלה בהדפסת ספר במקום. לא מבקרים בה כדי לצלול לאוצרותיה, לגלות שמות יוצרים מצריים שלא מוכרים לציבור הרחב, לצפות בתערוכות מהעולם הערבי אלא כדי לגלות מהי ספרייה בעידן העדכני – הסופני? – שלה. היא מאירה פנים, היא בוהקת, היא חובקת את המבקר והיא... משעממת.
מרוב מלל, סרטים ועכשיו הסכתים, המשודרים מהספרייה החדשה באלכסנדריה לא יודעים להבדיל בין המציאות שרווחה אז לבין המיתוס שהתהווה במסך העשן של שריפה שהייתה ולא הייתה. בתור מיתוס שכבש את לימודי הספרנות, לספריית אלכסנדריה העתיקה היבטים מעניינים. לרבות נטייתה לאספנות בלתי מובחנת, לצבירת כל מה שנכתב, בלי הבדל בין ספר חשוב וספר שולי, ולשילוב בין פוליטיקה ותרבות. איני יודע לומר עד כמה האקלקטיקה שמאפיינת את הספריות הלאומיות עד עצם היום הזה היא בגדר ברכה, המעשירה אותה, או קללה, העלולה לחנוק אותה. אלכסנדריה הייתה הראשונה שגילתה תאוות ספרים ללא התחשבות בתוכנם. כל ספר שווה, כל ספר רצוי. לעומתה באתונה, ברומא ובמקומות אחרים החזיקו רק ספרים שהיה בהם שימוש. תאוות הספרים של ספריית אלכסנדריה לא תמיד עוררה התלהבות ולאחרונה היא אפילו זוכה ללגלוגים בפי חוקרים המנפצים את האגדה. כבר בעת העתיקה הנטייה לצבור ספרים לשם צבירתם לא שכנעה את המלומדים. סנקה (54 לפנה"ס – 39 לספירה) לא הסתיר את לגלוגו. בחיבורו "על מנוחת הנפש ועל המרגוע" הוא כותב: "מה התועלת בכמויות אדירות של ספרים ובספריות הללו שבעליהם מתקשים בכל ימי חייהם לקרוא אפילו את הכותרים שלהם? כמות כזאת של ספרים מעמיסה יותר על השכל מאשר מכשירה אותו. עדיף בהרבה לעסוק לעומק במספר קטן של מחברים מאשר לרפרף באלפים. ארבע מאות ספרים נשרפו באלכסנדריה – לבטח במיצב מרשים של שפע מלכותי יאמרו הנלהבים ביותר בעקבות טיטוס ליוויוס (59 לפנה"ס – 17 לספירה) המכנה זאת עדות להדר ולמסירות מלכים. לא היה שם לא הדר ולא מסירות אלא פאר ספרותי ולמה לי לומר ספרותי? לא אוספים ספרים להשכלה ספרותית אלא כדי להראותם. אצל רבים, אנשים שהשכלתם לא מגיעה להשכלת עבדים, הספרים, במקום לעודד לימוד, מקשתים אולמות משתה. הבה נקנה ספרים לצרכינו בלבד ולא כדי להראותם." במאה השלישית אלכסנדריה הפכה ללעג בעיני משכילי רומא. אחד מהם כותב: "במצרים הדשנה קולמוסנים רבים, מפוטמים למדי, מגרדים פפירוסים בעודם מפטפטים ללא הפסקה בכלוב המוזות." הנטייה הבלתי נלאית לאספנות לבשה אופי מפלצתי בספריות הלאומיות בנות זמננו. במיוחד בספרייה הלאומית הישראלית ששמה לה ליעד לשמר את מורשת הקהילות שנעלמו. אוצריה קופצים על כל כתב יד ומקדשים כל נייר שעליו מופיעים סימנים כתובים, במיוחד אם לא זכה להדפסה. ההנחה היא שיכול להיות שמשמעותם וחשיבותם יתגלו בעוד כמה שנים או כמה עשורים על לשון "ספר מאסו הקוראים". המצב אקוטי בירושלים כי ספרייתה, כפי שעוד נראה, היא פרי חזונם של יהודים ואלה, כידוע, אינם מבחינים בין מקור ופרשנות יותר משמבחינים בין לפני ואחרי.
יותר מאשר הדיגיטציה מאיימת על הספריות היא מתירה את הפקק שהולך ומצטבר לפתחה, על מדפיה ובמחסניה עם ריבוי הספרים. אלא אם תופסק הדפסתם וכולם יעברו לספרים דיגיטליים. הספריות עוד יצטרכו להתמחות ולברור באוקיינוס הספרים במה להחזיק ומה לפנות למחסנים. אחרת הן עלולות לשמש לכל דבר אחר מאשר לספרייה. אולי אוניברסיטאות, אולי מוזיאונים. לבטח מאוזוליאומים לאומיים לספר. ספריית אלכסנדריה, כפי שהיא משתקפת במיתוסים השונים, סימנה תפנית במורשת השימור והעברת היידע ממסורות בעל-פה למסורות שבכתב. היו אפילו פרשנים שדיברו על שינוי פרדיגמה. היא שימשה אכסנייה למפגשים אינטרדיסציפלינריים. בימינו, אנחנו עדים לשינוי פרדיגמה נוספת. ספריות לאומיות לא מהוות כבר תחנות חובה לרכישת השכלה או לעריכת מחקר. הרי אפשר להיכנס לספריית הקונגרס או לבריטיש מוזיאון בלי להטריח את עצמך לוושינגטון או ללונדון. גם אם בניית ספרייה חדשה ממשיכה להיות שורה יוקרתית בתיק הביצועים של כל ארכיטקט גדול, ספריות במנזרים, בטירות, בבתי סופרים מעניינות יותר. הן לפחות מושכות תיירים וזה מה שמצפה לספריות הלאומיות.
הספריות משנות את פניהן ואת תפקידן. לא בונים ספריות, בונים מרכזי תרבות והנצחה. ספריית אלכסנדריה עלתה הון תועפות. היא לא חידשה את ימיה כקדם, היא באה לעולם עם 2000 שנות איחור. הספריות הלאומיות נידונות להפוך למוזיאונים שבמרכזם "הספר שיצא מכלל שימוש". מעניקים שירותי ספרנות אם ניכר עוד צורך בהם. תערוכות העוסקות בציוויליזציות הספר. פעילויות מסביב לספר. כנסים הקשורים לספר. סדנאות לכתיבה יוצרת. למרות פעילות ענפה מסביב לספר, ספריות כבר לא ממלאות את תפקידן המסורתי. כותבים בהן ספרים, לא קוראים בהן ספרים. אפילו חריטות אפשר יהיה לקבל בהזמנה למדפסת תלת ממדית. המחשב הופך בהדרגה את הספריות למוזיאונים. אפילו העיזבונות לא יצילו אותן. סופרים לא כותבים ביד. פחות ופחות. לא מותירים טיוטות, לא משאירים התכתבות. במיוחד בתקופתנו, אפלה ומבטיחה באחת, שבה לא מבחינים איפה עובר הגבול בין תרומת הבינה המלאכותית והיד הרושמת או אפילו המתקתקת.

