October 2026

31 Oct 2026 תולדות הספרייה: קריסת הספרייה של אלכסנדריה

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

לא יודעים מה הייתה השתלשלות הנסיבות שגרמה להיעלמות ספריית אלכסנדריה. כבר בתקופת בית תלמי חלה ירידה בקרנה. בשנת 145 לערך לפנה"ס תלמי ה-VIII מנע מהמדענים את הטבות בית המלוכה וגירש את הסוררים ביותר שהיו מעורבים בהתקוממות נגדו בהנהגת אחיו. סביר להניח שלקחו איתם את תלמידיהם ואת ספריהם ושהמהומות התלוו במעשי...

28 Oct 2026 JOURNAL DE LA PERPLEXITE : L’ECUME DE LA VANITE

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Rien ne me déprime autant que la présence d’un écrivain dans mon entourage. Ce n’est pas un homme, mais un demi-dieu ; ce n’est pas une femme, mais une demi-prêtresse ; et je ne suis pas de taille à soutenir leur sur-présence sur terre. Pourtant, ils sont souvent plus névrosés...

24 Oct 2026 חדשות סבוניה: בימת הקופים

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

בשנות ה-60 וה-70, השידורים של הערוצים הערבים נטפו שנאה. הם האשימו את ישראל בכל מיני עוולות, בזו לתושביה ובישרו את התפרקותה ההולכת וקרבה. הם היו נקמניים, חסרי אונים, תלושים. איש לא התרגש. הבנו שהם מבטאים תסכול וטיפשות. כאשר הם החכימו, השקיעו משאבים וגייסו פרשנים משכילים ומנומקים הלך לנו הבידור. הם הפסיקו את שידורי השטנה שלהם ועברו לכתבות ולראיונות מנומקים יותר. לא מאהבת ישראל אלא בגלל שגם אצלם הצופים התמעטו. המנחים המשובשים נמאסו גם עליהם. לא קנו יותר את שקרי המערכונים. עלילות ממוחזרות, אויבים דמיוניים, משחק עילג. הם תפסו שלא בקלישאות אנטישמיות ישראל תושמד. אפילו לא בעיוותי פרצופים, ידיים משתלחות, צחוקים מעושים ומריחת גסויות על פני האקרנים. הרגשנו בקנאותם, נרגענו במקצת. כל עוד שנאתם מעבירה אותם על דעתם לא יוכלו לנו. ללא ביקורת עצמית, ללא חוכמה, הם רק פוגעים בעצמם. בעשורים האחרונים הרשתות הערביות נעשו לעוד יותר מאופקות. קשה שלא להתרשם מפרשניהם. מהשכלתם, מנימוקיהם, מכושר הדיבור שלהם. הן באנגלית והן בערבית. הם הבינו שהצלחתם תלויה בנימוקיהם. המשאבים עשו את השאר. גייסו אנשים רהוטים שאינם משתלחים. מנחים מקצועיים שאינם שולחים את ידיהם לכל הצדדים וצוחקים מבדיחותיהם. הבינו שלא כל בוגר אולפן רכילות יכול להנחות תוכנית, ולא כל בוגר תחנת שידור צבאית משעשע המונים. לא כל האשמה, לא כל בדיחה, לא כל משחק מילים מכבדים את אומריהם. כאשר הרשתות הערביות התמקצעו והפסיקו להצחיק אותי, כמעט ולא הדלקתי טלוויזיה. לא יכולתי לסבול את תוכניות הריאליטי למיניהן ולא את תוכניות הבישול שהפכו אותנו למעצמת בישול עולמית. לא את פני האבל של יונית לוי ולא את פני הצביעות של איילה חסון. עמדתי לשקוע בדיכאון עם שעמומי כאשר גיליתי את "הפטריוטים" והתוכנית עולה על כל מה שנראה בשנות ה-60 בעולם הערבי. בגיחוך, בחובבנות, בשנאה, בעילגות, בהוקעה. כאילו איזה אנטישמי חרש את הרשתות ברחבי העולם וליקט את כל הגינויים נגד ישראל. לא מדובר בתעמולה, שדורשת תחכום השכלה ומשחק, אלא בבורות, טיפשות, גסות רוח. בפי מוקיונים מדרגה ג' בתפקידי פרשנים דרג ז'. הם מנסים לעשות סטירה, הם רק מצלחים להיות סטירה של האדם ללא תכונות של סבוניה. המנחה עושה תנועות יד של גנרל מופרע שמנחה פאנל בהשתתפות כל מיני דמויות שנראות כיוצאות מתיאטרון האבסורד הסבוני או מבית חולים לחולי נפש. לקח לי זמן לתפוס שאלה דמויות אמיתיות. דמויות כמו חרדיות, כמו מתנחלות, כמו ביביסטיות. אישה שיצאה מסלון צרפתי בלי להסתכל על עצמה במראה. אחד עם שיניים מחודדות, נוטפות שנאה, מתפקר שלא השלים את הליך התפקרותו והשתחרר מציודו הדתי, נקמן בן נקמן שמתהדר מכל מכה מתחת לחגורה. בן גביר אני יכול עוד לסבול – יש לו חיוך כובש למדי. סמוטריץ' – אני יכול עוד לסבול כי אני יודע שסופו יהיה מר. אבל הטיפוס הזה רואה את עצמו כשליחו של השטן ומבטיו עוד יובילו אותו לטיפול אצל מגרש שדים. ישנו אחר שלא מסתיר שהוא חי בדיכאון תמיד ומוצא את פורקנו בפליטת כל מיני שטויות רקומות מסביב לכדורי הרגעה. פרופ' כבד פה וכבד לשון, שמתחכם עם עצמו עד שלא מבינים אותו. היחיד שנראה פחות או יותר שפוי הוא דווקא חרדי שנחרד ממה שעלול / עשוי לקרות אם המפגינים לא יתעשתו, יקבלו את דברי בת קול שיוצאת מגרונו, ייכנסו תחת כנפי השכינה ויבינו שאנחנו אחים, ערבים זה לזה ומהווים עם אחד. הפטריוטים אפילו שכללו את המופע שלהם. מקפידים להצמיד לעצמם משת"פ שמציג את עצמו כאיש שמאל, מתחזה לאיש שמאל וכדי לשמור על מקומו בפאנל הוא עולה בתגובותיו על ניבולי שאר הפאנליסטים. מלבדו כולם מרוצים מעצמם, מנותקים מהעולם ומהסביבה ולמרות הצחוקים שהם מתקשים לעורר, הם נשמעים מפוחדים למדי. נתלים בצדקתם עד שהבית שבעמודיו הם מכרסמים יתמוטט עליהם. אני ממליץ לכם לראות. כי אלה יהיו הארכיבים של שנותיה האחרונות של מלכות סבוניה עת התגלגלה לקרקסיה. וזו החבורה הפסיכיאטרית שכינתה השבוע את איזנקוט קוף מארץ המזרחים המרוקאים. אני מודה שמעולם לא השליתי את עצמי. בהתחלה נאמר לי: "אתה דווקא לא נראה כמרוקאי." הפליאה עברה ל: "מה לך ולנושא זה, אולי תבחר נושא קרוב יותר אלך." עבר ל: "לא מבינים למה אתה משתהה במוגאדור." עבר ל: "אולי תסביר לי משהו שאיני מבין אצלכם / אצלם." לא התרעמתי, נטיתי לסלחנות. אבחנתי ברדידות מחשבתית, בנטייה לפלפוליסטיקה בתור דיאלקטיקה, במריחה משובשת בתור פנומנולוגיה. אצל לא מעט מהאינטלקטואלים הישראלים, גם מזרחים וגם מערבים. שמתי את תסמיני הרפיון המחשבתי על חשבון ההתבהמות הלאומנית-ציונית שפשה בחברה נטולת שורשים בעתיד, שבויה בהזיותיה, בת ערובה של צבא שכתש אחרי שישים שנות כיבוש כל חוכמה שאינה אסטרטגית-תחבולתית-טכנולוגית-צבאית. חברה כה אינטימית, כה מסורבלת, כה מפחדת עד שהשניאה את עצמה על עצמה. רווית אותה שנאה הדדית שמופיעה כתוצאת לוואי של שנאת הגויים המפעפעת באתוס היהודי של ישות במצור. לא קם בוחש בה כנתניהו, מפיק ממנה רעל מהוקצע, בתור Con Man שמתגלגל בהדרגה ל- Crypto Man מתחת לעיניה המשתאות של Crypto State, לא יקום בוחש בה כמותו. אפילו לא ניטשה ויורשיו. חרדים שונאים חילונים ולהפך. תושבי ערים תושבי ספר. דיירי מגדלים דיירי שיכונים. אם קורה פה ושם שהיהודים מתגייסים להושטת עזרה הדדית זה מפחד יותר מאשר מערבות הדדית. התמהיל שנאה-פחד שרד את קיבוץ הגלויות ואף התחזק במלאכת כור ההיתוך. לא מגל מפריע לי – בסה"כ הוא קוריוז מארץ הקוריוזים – אלא ההתייצבות נבחרי ש"ס לצידו, עמיתיו המרוקאים בערוץ, משרתי נתניהו המרוקאים, והתמיכה הזאת מצביעה על ניכור ועל ערעור יותר קשים משחשבתי אי פעם – כאילו המצב הנפשי של עדות המזרח רק הולך ומתדרדר עם עלייתן בסולמי הדרגות הצבאיות, הכלכליות, הפוליטיות. אני לא מזהה לא את מוגאדור ולא את קזבלנקה. לא את תרבות החיים שלהם ולא את אנינות הטעם. אנחנו כבר בדור השלישי של כור ההיתוך ומצבן המוסרי-מנטלי רק הולך ומביך. המרוקאים הם קופים בבונים, החרדים עופות דורסים, הערבים עכברושים... וסבוניה משלימה את הפיכתה לגן חיות. רק למגל ולחבורת לציו לא התפנה כלוב מלבד אולפנם. כי עבורם סבוניה היא בגדר בית חולים לחולי נפש עליו מופקד חולה החולים המפעיל כל מיני שופרות העטות על גוויית סבוניה בעודה מפרפרת לפני גסיסתה. מעבר לוויכוח פוליטי – שכמעט ולא קיים כי אמריקה היא שתקבע את המהלכים העתידיים של מעצמה קיקיונית מגלומנית – בחירתו או אי בחירתו של איזנקוט לראשות הממשלה הפכה למבחן הבגרות של החברה הישראלית. היה ונבחר – סבוניה תחזור לממדה הטבעיים; היה ונתניהו נבחר – אפשר להתחיל להתאבל על קרקסיה...