תולדות הספרייה: קריסת הספרייה של אלכסנדריה

לא יודעים מה הייתה השתלשלות הנסיבות שגרמה להיעלמות ספריית אלכסנדריה. כבר בתקופת בית תלמי חלה ירידה בקרנה. בשנת 145 לערך לפנה"ס תלמי ה-VIII מנע מהמדענים את הטבות בית המלוכה וגירש את הסוררים ביותר שהיו מעורבים בהתקוממות נגדו בהנהגת אחיו. סביר להניח שלקחו איתם את תלמידיהם ואת ספריהם ושהמהומות התלוו במעשי ביזה ושוד. תלמי מינה אז איש צבא לעמוד בראש המוסד ופעילותו החלה לרדת בכל התחומים. הספרנים הכוהניים לא היו מרשימים כבעבר, השלטונות התקשו למצוא מועמדים ראויים. אומנם ב-86 לפנה"ס, בעקבות מהומות שפרצו באתונה, מדענים ברחו ממנה, מצאו מקלט באלכסנדריה, החזירו לה מקצת מקדחתנותה "הספרייתית". אבל בשנת 30 לפנה"ס, עם סיפוחה של מצריים לאימפריה הרומית, מעמד הספרייה וניהולה השתנו גם אם בית תלמי המשיך לשלוט מטעם הרומאים. היא כבר לא הייתה בבעלות המלוכה אלא הוכרה כמוסד ציבורי הפתוח לכול. הסֶרַפֵּאוּם, מקדש יווני-מצרי שנבנה על ידי תלמי ה-III (מאה השלישית לפנה"ס) לאל הסינקרטי סרפיס, החזיק בחלק נרחב מאוצרות הספרייה והפך יותר חשוב ממנה.

נהוג להאשים את יוליוס קיסר (100 – 44 לפנה"ס) בשריפה האגדית של ספריית אלכסנדריה. מלחמה ניטשה אז בין שני הטוענים לכתר ברומא, יוליוס קיסר ופומפיוס. ב-48, רדף יוליוס קיסר אחרי שנוא נפשו עד לאלכסנדריה. בהגיעו לעיר, קיבל את ראשו מידי תלמי ה-XIII שנאבק על הכתר נגד אחותו קלאופטרה ה-VII, היא קלאופטרה האגדית. הגנרל הרומי התייצב לצידה. מספרים שהיא קיבלה אותו לראשונה במלוא הדרה כמעט ערומה. היא הייתה בת 19, יפה ומשכילה, דוברת שפות, לרבות מצרית שאבותיה נמנעו מללמוד. הוא לא עמד בפני קסמיה וכמו בסרטים שהופקו מאז שהקולנוע התחיל לתת את פרשנותו – התאהב בה ממבט ראשון. ב-47 לפנה"ס, יוליוס קיסר נתן הוראה להצית אש בספינות העוגנות בנמל כדי להיחלץ מהמצור שהיוונים-מצרים איימו להטיל עליו. האש התפשטה למחסני התבואה ולמחסני העתקי הפפירוסים שאוחסנו מחוץ לספרייה ושנועדו לייצוא. היו שם גם עותקים של ספרים שנועדו להחלפה. לפי אומדנים שונים, מספרם נע בין 40,000 ל- 400,000 פריטים. גרסה זו של האירועים הציתה את הדמיון ההיסטורי של האנושות. האש לא פגעה בספרייה עצמה אבל הותירה רושם רב על כותבי ההיסטוריה שלה. האנושות כה התלהבה / נכוותה מהמחזה של הספרייה הקוסמופוליטית הראשונה העולה באש עד שהיא מסרבת להיפרד מאחד המיתוסים המכוננים ביותר בתולדות הספר.

במקביל קמו לא מעט ספריות מתחרות לספריית אלכסנדריה במרחב ההלניסטי-רומי. הבולטת שבהן הייתה ספריית פרגמון, שנבנתה במהלך המאה הראשונה לפנה"ס באקרופוליס של עיר בשם זה. כאשר התלמים סירבו למכור לה פפירוס שהיה בשפע במצריים כדי להישמר מתחרותה, היא  עברה לקלף עור מתוח ומיובש. ב-270-271 ה-Bruchion, הרובע המלכותי והלב השלטוני, התרבותי והאקדמי של אלכסנדריה, בו שכנו המבנים החשובים ביותר של הממלכה, ניזוק במאבק על שליטת העיר בין הקיסר מַרְקוּס אָוּרֶלְיוּס אנטונינוס אָוּגוסטוס (161-180 לספירה) והמלכה הערבייה זֶנוֹבּיה, מלכת תדמור-פלמירה שהשתלטה על העיר בתור צאצאה ויורשת של קלאופטרה. מכה קשה במיוחד ניחתה על הספרייה עם הופעת הנצרות והתנצרותה של האימפריה הרומית. ב-389-391, הקיסר תאודוסיוס הראשון נתן פקודה ממקום מושבו בקונסטנטינופול לחייליו המשולהבים להשמיד את פסלי אלי מצריים. בהובלת הפטריארך המקומי נחרבו מקדשים, נותצו בנינים, נעקרו תחריטים, הסֶרַפֵּאוּם נחרב כליל, פסל סרפיס הופל. פרשנים דיברו על מעשי ונדליזם מהחמורים ביותר שבוצעו בהיסטוריה התרבותית-דתית העתיקה. הפורעים לא יכלו לפירמידות ולשאר המבנים, השתוללו נגד הספרים. מאוחר יותר, מקורות עלומים האשימו את הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב (586 – 644) בהשמדת שארית הספרייה. לפי אבן חַ'לְדוּן, היסטוריון של המאה ה-13, הוא ציווה על איש הצבא שלו במצריים עמר אבן אל⁻עאץ להשמידה. לשאלת מה לעשות עם הספרים, הח'ליף מצוטט כאומר: "אם הספרים הולמים את האסלאם ואינם מחדשים דבר – יש להשמידם; אם הם סותרים את האסלאם – יש להשמידם." לפי רוב הפרשנים, דבריו הוצאו מהקשרם כי הם נאמרו אודות ספרייה אחרת בעירק שכללה ספרים פרסיים. ברנרד לואיס, גדול המזרחנים במאה ה-20, שולל מכל וכל את ההשערה לפיה המוסלמים כילו את ספריית אלכסנדריה: קשה להאמין שהערבים שלא חסכו במאמץ כדי לשמר את כתבי היוונים ישמידו אותם דווקא בבירת ההלניזם.

במשך כול אותה תקופה, שרשרת של התפרצויות אזרחיות פקדו את חיי היהודים. לא רק במצריים אלא גם בשאר המרחב ההלניסטי, והן הובילו איכשהו למה שנודע כמרד התפוצות (115-17). פליטים מהמרד הגדול נגד הרומאים בארץ ישראל (66-73) ליבו את המתיחויות ששררו בין היהודים לשאר התושבים בערים המעורבות. המס היהודי שהוטל על תושבי ארץ ישראל הורחב לכלל היהודים באימפריה הרומית. היות והרומאים היו עסוקים במלחמותיהם נגד הפרתים, נוכחותם הצבאית במקומות רבים הייתה דלילה, והמהומות בין היהודים והלא יהודים יצאו משליטה. מניחים שמרד התפוצות החל בקירנאיקה, היא לוב בת זמננו, והתפשט למצריים ולמקומות אחרים. היהודים המשולהבים ביצעו פרעות ביוונים וברומאים ואלה דיכאו אותם ביד קשה. תיאורי הפרעות, בפי סופרים רומאים, מצביעים על התרגשותם אל מול האכזריות שגילו היהודים. לפי דיו קסיוס, (משוער 163 – אחרי 229  לספירה), היסטוריון ואיש מדינה, המקור העיקרי לאותם אירועים: "את בשרם אכלו ומבני מעיהם צנפו להם צנפה (חגורות), ובדמם סכו עצמם, ואת עורם עשו לבוש לגופם. ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. מהם הטילו לחיות טורפות ומהם אנסו להתגושש." לדבריו, גם במצריים ביצעו היהודים זוועות דומות לאלו שעשו בקירנאיקה. התרגשותו והתרגשות אחרים מצביעות על נחישות היהודים. ההיסטוריה היהודית נוטה להתעלם מממדי ההתקוממות, אופייה לא מתיישבת עם התמונה שרצתה לצייר מהיהודים כאנשי שלום. הם היו קנאים ולא בחלו בהרג אויביהם ואף בשנאה הדדית. לא פלא שהרומאים גילו אכזריות לא פחות גדולה בדיכוי המרד עד שנאמר ש"הקיסר הרומי טריאנוס השמיד את הגזע היהודי במצרים". היו אפילו פרשנים שעשו שימוש במונח "רצח עם" לתיאור אופי תגובת הרומאים. לפי התלמוד הבבלי מתו במצריים בלבד מיליון ומאתיים אלף יהודים: "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד." איני יודע עד כמה מרד התפוצות נישא על גבי תסיסה משיחית ועד כמה הוא יצר את התכונה להתפרצות מרד בר כוכבא (132-135) שגם הוא דוכא באכזריות. היהדות הרבנית ניחמה את עצמה בכל מיני מדרשים שמוכיחים את היהודים על שעברו על איסור חזרה למצריים. מצידם הרומאים נטו להתייחס ליהדות כאל "דת מיזנתרופית".

*

למרות המהומות והמאבקים, המוזיאון המשיך לפעול גם אם בתור בית ספר לפילוסופיה. הוא הצמיח דמויות רבות והבולטת ביותר היא ללא ספק פלוטינוס. הוא נולד ב-205 לא רחוק מאלכסנדריה אליה עבר כדי ללמוד פילוסופיה. אחרי גישושים שונים, מצא לו מורים ראויים מקרב פרשני אפלטון, לרבות אמוניוס סכס (Sacas), המזוהה עם האסכולה האקלקטית שהטיפה לחתירה אחרי האמת ולהגשמתה בחיי היום יום. הוא היה כנראה ממוצא פרסי ותרם רבות לתפנית השכלתנית-רוחנית-מיסטית של תלמידו. במקביל לפילוסופיה היוונית התעניין פלוטיניוס בחוכמת ההודים והפרסים ואפילו הצטרף למבצע צבאי בפרס כדי ללמוד מקרוב את הזורואסטריזם. בעקבות מותו של מפקד המבצע, הוא חזר לאנטיוכיה ומשם עבר לרומא. פתח בית ספר, התגורר אצל אחת מתלמידותיו מעריצותיו וזכה להכרה ולהערכה מצד הוגים, משוררים ואנשי מדינה. בגיל מאוחר יחסית נכנע להפצרות תלמידיו והתחיל לכתוב או להכתיב את הרצאותיו. אלה נערכו וקובצו על-ידי פורפיריוס, התלמיד הקרוב ביותר אליו, תחת השם ה"אנאדות" או ה"הניאדס" (תשע בלטינית כמספר החיבורים שכלל כל אחד מששת הקבצים). מלאכת הכתיבה החלה בשנות החמישים המוקדמות ונמשכה עד לכמה חודשים לפני מותו. פלוטינוס ניסה לעניין את הקיסר גליאנוס בבנייה מחדש של מושבה נטושה בקמפניה שבה פילוסופים יוכלו לחיות על פי ספר "החוקים" לאפלטון. להוציא אולי את אריסטו שנמנע מלהתערב בענייני מדינה, מסתפק בהכשרת צעירים הנועדים לגדולה, הפנייה לפוליטיקה לא צלחה במיוחד לפילוסופים. כאילו לא היו מוכנים לפשרות שהעיסוק בענייני ציבור דורש, מדברים מהראש ומהלב, לא ששים להכניס את הידיים לקלחת העסקנית. לפי סיפור אחד מתלמידי פלוטינוס, שליווה אותו ברגעיו האחרונים, בעודו שוהה באחוזה בקמפניה שקיבל ממעריץ, מילותיו האחרונות היו: "נסה להשיב את האלוהי שבך לאלוה שבכל." מספרים שברגע הסתלקותו נראה נחש זוחל תחת מיטתו, נוטל את נשמתו ובורח דרך חור בקיר. מעולם אסקלפיוס, המסמל את הרפואה ואת ההחלמה, לא המית כל כך הרבה אנשים כמו במצריים העתיקה ובמרחב ההלניסטית.

פלוטינוס הרבה לדבר על האחד הנמצא מעבר ליש ולקטגוריות שלו, לרבות הקיום והאי-קיום שמאפיינים את החוויה האנושית. האחד אינו פשוט ולא מורכב, אינו חלקיקי ולא כולי, הוא לא לפני ולא אחרי. הוא כל כך מוחלט, בלתי נראה, בלתי נשמע, בלתי מושג, עד שהוא בלתי נתפס, והוא משתקף / מתגלה באמצעות היפוסטזות – שלבים? – בשלל התופעות של הנפש הקוסמית והיש המציאותי. פלוטינוס משתמש באנלוגיה של השמש שמקרינה אור בצורה שווה לכל מבלי שתפחית את עצמה או באנלוגיה של חפץ שמשתקף במראה בלי להפחית את עצמו. הדבר הראשון שנאצל מהאחד הוא המחשבה ("שכל", "נואוס" (Νοῦς)), המזוהה איכשהו לפי פורפירוס עם ה"דמיורגוס" ב"טימיאוס" של אפלטון. מאותה מחשבה נאצלת "רוח העולם" ("נפש"), שפלוטינוס מחלק לשני רבדים, עליון ותחתון, כשהוא מזהה את העליון עם הנשמות האנושיות והתחתון עם הטבע והחומר: גם החומר נאצל בסופו של דבר מהאחד מכיוון שהוא ספוג "נואוס" ורוח העולם. לא מדובר בבריאה אלא בהאצלה של האחד – מרוב שפעתו? – העוברת שלוש (או ארבע לפי הפרשנים) היפוסטזות.

משערים שמשנת פלוטינוס על האחד מאחורי הריבוי נכפתה עליו מהשוואת המשנות הפילוסופיות השונות ולא במקרה נמצא אותה מאחורי המשנות המיסטיות, הן במזרח והן במערב. פלוטינוס עצמו נשאר פגאני ודבק במידת מה בתורת הסוד של פיתגורס. הוא לא התייחס כלל לנצרות, יחסו ליהדות היה שלילי בעיקרו. באותה מידה שהאחד נאצל (?) ליש והיש לשכל והשכל לנשמות כך הנשמות שואפות, במעין תנועה הפוכה (תשובה?), להתאחד חזרה עם האחד. התהליך דורש ריכוז עצמי, התנערות / התנקות מתשוקות, הקפדה מוסרית. על האדם להעלות את נשמתו לשורשי האחד הנחשף בשכלי, להשיבה למקורה באחד. החזרה מתחילה אומנם בקתרזיס אבל המשכה יותר אסטטי מדתי: "הפנה את מבטך אל עצמך והסתכל, אם אתה לא רואה בתוכך את היופי עשה כמו הפסל של פסל שצריך להיות יפה. הסר את המיותר, יישר את העקום, נקה מה שאפל כדי למרק אותו, אל תפסיק לעצב את פסלך עד שיקרין מזיו האלוהי של הטוב." פלוטינוס סלד מצורתו החומרית-גופנית, לא הסכים שיציירו או ייפסלו אותו, סבל כל חייו מכאבי בטן, ועם זאת קרא לתלמידיו: "אל תפסיק לעצב את פסלך."

אפילו המאמינים הצרופים באל האחד והיחיד מתקשים להשלים עם האחד של פלוטינוס ולהפיק ממנו משהו בלי להניח ישויות מתווכות. הוא לא בורא, הוא לא יוצר, הוא לא חושב, הוא לא רוצה, הוא לא פועל. הוא כל כך מופשט עד שאי אפשר לתלות בו דבר. היות ופלוטינוס דוחה את רעיון הבריאה יש מאין, פרשנים מכל הדתות ומכל החוגים נאלצו להמציא ולהרבות בישויות מתווכות כדי לגשר בינו לבין המציאות האנושית הטבעית. פלוטינוס עצמו נמנע מלפרט למה הוא מתכוון ויצא שכולם התייחסו בצורה זו או אחרת לאחד שלו ונטו לזהותו עם האל הטרנסצנדנטי הבלתי נראה בלתי מומחש בלתי מומשג. היות והנשמה מקורה באחד ושואפת לאחד אופייה הדתי של משנת פלוטינוס מתבטא גם בחתירה לאיחוד האקסטטי עם האחד. פורפיריוס מספר שמורו הגיע לאיחוד כזה כמה פעמים בשנים שבהן שהה במחיצתו. אם משנתו נועדה לבסס את הפגאניזם, בעקבות פלוטינוס היא שימשה שלד לפיתוח התנופה המיסטית בנצרות, ביהדות ובאסלאם. קשה היה שלא לראות באחד שלו את האל האחד ולעמוד בפיתוי להאציל ממנו את מה שהופק במשך אלפיים שנות חשיבה דתית שנקלעה, בשלב זה או אחר, בצורה זו או אחרת, לעלילה המיסטית העומדת ביסוד התופעה הדתית. מוצאים אצל פלוטינוס את הגרסה הצרופה ביותר של הייחוד של המונותאיזם מבלי שהוא נמנה עם חסידיו. בלי האנשות מיותרות, בלי תארים שליליים. מתגנב החשד שהמונותאיזם הרדיקלי ביותר מצוי דווקא אצל ההוגים הפגאניים, החל מאפלטון וכלה בפלוטינוס. חייבים לומר עם זאת שהאחד של פלוטינוס לא מדבר לבריות בניגוד לעילת העילות של אריסטו ולאל הבורא של המונותאיזם.

*

אלכסנדריה הייתה לכור ההיתוך של הנצרות, גם של היודו-נצרות וגם של הפגנו-נצרות. הפזורה היהודית הרחבה סיפקה את השליחים הראשונים ואת נשיאי הקהילות הראשונות. אוריגנוס (כ-185 עד 254 לספירה) ספג את השכלתו בעיר, עקר ב-230 לקיסריה שם פתח בית ספר שהתמודד לראשונה עם השאלות שעמדו על סדר היום של ראשית הנצרות. הוא היה בין הראשונים שהעתיק את העיסוק האלגורי בכתבי הומרוס לכתבי הקודש. הקריאה האלגורית מניחה משמעות רוחנית מעבר למשמעות המילולית ולרוב המשמעות הרוחנית משקפת את הרקע הרוחני של הפרשן: ניכרת בכל מקרה התכחשות למשמעות המילולית בעד משמעות אלגורית, בין אם רוחנית בין אם דוגמטית. האלגוריה הנוצרית מתבהרת כהרשאה – אם לא חובה – להתרחק מהמשמעות המילולית ולקרוא את הברית הישנה לאור החדשה. לפי המסופר אוריגנוס סירס את עצמו כדי לזכות במלכות שמיים ונפטר ב-254. עמדותיו לא הלמו את עמדות הכנסייה המתהווה, לא בנושא מעמדו של השטן ולא בנושא גורל הנשמות לעתיד לבוא.

דמות נוספת זכורה מהתקופה האחרונה של אלכסנדריה והיא היפאטיה (360 ? – 415), בתו של איש המוזיאון. היא נודעה כמתמטיקאית, פילוסופית ואסטרונומית. כה נבעתה מהקנאות הדתית שגילו השליטים הנוצריים החדשים כלפי כל מה שנדפה ממנו פגניות עד שהתקוממה נגד השתלחותם במוסדותיה כמו הרבה אחרים מקרב השכבה ההלניסטית המשכילה בעיר. היפאטיה לא נישאה ולהצעות הנישואים שקיבלה ענתה שהיא "מאורסת לאמת". סופר עליה שדחתה מחזר על ידי הצגת מטפחת מוכתמת בדם וסת באומרה כי אין דבר יפה בתאווה מינית. בשנת 412 הגיע לאלכסנדריה פטריארך חדש בשם קירילוס, נחוש לבער את שרידי הפגאניות ואת הניאופלטוניות מהעיר. השליט הרומי היה אורסטס ובינו לבין קירילוס התפתח מאבק על השליטה בעיר. היפאטיה, שהייתה ידידתו של אורסטס, נקלעה למאבק ביניהם. בשנת 415 היא נרצחה ומותה הטרגי הפך נושא לחיבורים אודות אכזריות הנוצרים. נראה שסקלו אותה, ביתרו את גופתה ושרפו אותה. מותה עורר התנגשויות נוספות בין הפגאנים והנוצרים שהסתיימו בעוד מרחץ דמים בשרשרת העימותים האלימים שליוו את השתלטות האימפריה הרומית-נוצרית – הביזנטית – על האימפריה הרומית ושרידי האימפריה ההלניסטית. לפי גרסה אחרת, נוצרית במקורה, היפאטיה הואשמה בכישוף ובזימון שדים, נגררה ברחבי אלכסנדריה על ידי המון נוצרי זועם עד שמתה. משנתה לא השתמרה מלבד במכתבים שהופנו אליה על-ידי מעריציה שחלקם היו נוצרים. דמותה ומותה הטראגי שבו את דמיונם של היסטוריונים, סופרים ויוצרים. היא הפכה לסמל השכלת נשים. אפילו עשו ממנה את הספרנית הראשית האחרונה של ספריית אלכסנדריה.

*

אלכסנדריה מסמלת חוליה חשובה במעבר ממסורת שבעל פה למסורת שבכתב, מהסתמכות על הזיכרון האנושי להסתמכות על הכתב. השימוש בפפירוס עודד את המעבר, הוא היה יותר נגיש מלוחות, יותר נוח וזול, גם אם יותר שברירי ומתכלה. מאז אותה תקופה כתיבת ספרים רק הלכה וגברה. אלכסנדריה הייתה במידה רבת גולת הכותרת של המפעל הקולוניאלי היווני והוא התלווה בקולוניאליזם תרבותי. התלמים ירשו את אוצרות המדינה וגם את תרבותה בשם תרבות אוניברסלית. אלכסנדריה גם רשמה פרק חשוב בתולדות היהדות שהאיצה את מפגשה עם תרבויות אחרות. יותר מאשר השפעות הזורואסטריזם ושאר תרבויות-דתות המזרח, השפעתה ניכרה בסינקרטיזם ההלניסטי. לא בכדי היוונית המדוברת ברחבי המרחב ההלניסטי תובלה בניבים ובביטויים עבריים. איני יודע איזו שפה הייתה נהוגה בחוצות ירושלים ובכפרי הגליל בתקופת החשמונאים, ספק אם אלה השתחררו לגמרי משליטת הממלכה הסלאוקית, סביר להניח שלא דיברו עברית וארמית במידה בה דיברו יוונית. אם בבל פעלה, החל מתקופת גלות בית ראשון ועד לראשונים, כפזורה זמנית מתגוננת מתחבטת, בעלת מודעות של שריד, אלכסנדריה תפסה את עצמה כתפוצה בטוחה בעצמה בתרבותה ובכושרה לכבוש עולם. לא בכדי ביקשו יהודי אלכסנדריה שהתורה תתורגם ליוונית, לא מקרה הוא שגדול הפילוסופים שקם ליהודים בעת העתיקה היה פילון האלכסנדרוני, לא מקרה הוא שהיהדות הפכה להלניסטית לפני שהתנצרה דווקא באלכסנדריה, בקרבת ספרייתה – בצילה ולאורה.

תמונה: Hermann Goll (1876)