חדשות סבוניה: כללי הטקס

הביקור של ביידן היה שונה מביקורי קודמיו. לא נשיא של המעצמה הראשונה בעולם ולא נציב האמריקאי של המעצמה הקיקיונית ביותר בעולם. אלא סבא חביב שלמרות תוכניות הסטירה הלועגות לו עמד בכל כללי הטקס, חייך לכל מי שהסביר לו פנים, לחץ כל יד שמושטת אליו, נהנה מכל בדיחת קרש של לפיד מימי הזוהר שלו כאשר עוד הנחה תוכניות אירוח בטלוויזיה, סירב להיכנע למארחיו בנושא האיראני:

"אתם רוצים לאיים תאיימו כמה שאתם רוצים. זלנסקי אחד באוקראינה מספיק לי, אני לא צריך עוד אחד בירושלים."

הכול התנהל לפי הציפיות. ביידן עמד בחום המעיק, הרצוג, נאמן לעצמו, הופיע כינוקא מבית סבא, לפיד קיבל את גלריית התמונות שלו ונתניהו יצא דווקא... דמוקרט שיודע להעמיד פנים כאשר מתחשק לו. היו שני רגעים מרגשים. ביד ושם ובאוגוסטה ויקטוריה. כל השאר היה בגדר טרחה דיפלומטית לאנשי ירושלים ובמידת מה הטרדת קשיש נשיאותי.  

הייתה גם השערורייה התורנית מבית היוצר של סבוניה. אחרי שביצעה עם זמר נוסף שיר שהזכיר עד כמה מיטב הלחנים הסבונים הם חיקויים של לחנים זרים, זמרת סירבה ללחוץ את ידו של ביידן מסיבות דתיות. בעקבות התנהגותה ניטש ויכוח ציבורי. האם הלבינה פני חבר ברבים, ולא סתם חבר – אלא נשיא מדינה, ולא סתם ברבים – אלא קבל עם ועולם. הגיע כנראה הזמן לתהות איפה מתחילה חזרה בתשובה ואיפה היא מסתיימת. מתי היא לובשת צורה של הפרעה נפשית ומתי של התכנסות בעולם פנימי מופלא. איפה עובר הגבול בין יצר הראווה ובין הכמיהה לצניעות. אני מניח שאם היו מבקשים מאתי אנקרי לשיר באירוע פומבי, בפני קהל מעורב, היא הייתה מסרבת. כי היא מגובשת מספיק בדעותיה ובעמדותיה כדי לברור את צעדיה. ברוב המדינות המערביות קיימת חקיקה נגד כתות, מדינת ישראל פתוחה עקרונית לכל כת – ולא ממניעי סובלנות (ראו את השנאה היוקדת שהחרדים רוחשים לרפורמים) אלא מספק כיתתיות שדבק ביהדות.

ולדברים הבאמת חשובים: אולי תאמרו לי מה יהיה מחיר הלחם האחיד?