תולדות הספרייה: פילון האלכסנדרוני

פילון נולד בין השנים 20–13 לפנה"ס למשפחה מהאליטה היהודית שחלשה על הקהילה ועל עסקי העיר. הוא קיבל את הפאידאה (Paidea) היוונית על כל מקצועותיה. לעומת זאת, לא יודעים מה הייתה הכשרתו היהודית, מה הוא למד ועם מי. נהוג לומר שעיקר תרומתו היה בהצבת האל האחד והיחיד של התורה, הבלתי נראה והבלתי נתפס, במקום האל האפלטוני. הוא הותיר לו את הלוגוס ועד היום כולנו עסוקים בפיצוח אותו לוגוס המתפרש כתבונה צרופה (?), כמסכת תארי מהות ותארי פעולה, כפיתוחים קבליים שונים ומשונים ועוד. איני יודע לומר אם הוא התנתק מהאל האישי (אם כלל רווחה תפיסה של אל אישי בתקופתו), אבל דבק בעל-אל של הבריאה, של הסנה הבוער, של מתן תורה. נטה גם אחרי עילת העילות, הנאה שבנאה, הטוב שטוב וכו'. לא יודעים לקבוע עד כמה הוא ראה את אותו אל מאחורי האל האפלטוני, האריסטוטלי, התנכי. מכל מקום, הוא לא פוטר אותו מכל מה שהיהודים מצפים ממנו: "כוח היצירה, כוח השלטון, כוח ההשגחה ויתר הכוחות אשר מהם גומלים חסד ומהם מביאים עונש."

תרגום התורה ליוונית היה בעיני פילון בגדר התגלות לעמים, המתורגמים בגדר נביאים בני משה. כה דבק באברהם, במשה ובתורה, כה ספוג פילוסופיה, כה מכור לאלגוריה שנראה שלא היה נושא יהודי שפסח עליו, לא פירש אותו ביוונית וניסה לשוות לו משמעות רוחנית עבור כל אדם. הוא התייחס ברצינות תהומית לפירושיו על סיפורי התורה, על האבות, על עשרת הדיברות והחוקים הנגזרים מהן. אברהם עולה על סוקרטס, כאומר לא רק "דע את עצמך" אלא "דע את האל"; משה לא יורד מכל דמות פילוסופית אחרת. הוא שם את הפשר התורני שלו מעל לפילוסופיה והיה מהראשונים להציב ליהדות את השליחות לכבוש את עולם הרוח. אפשר אולי למנותו עם אותם אינטלקטואלים נלהבים שמאמינים שהאמת אחת ושהיא יוצאת מפיהם.

*

עם סיפוח מצריים לאימפריה הרומית בשנת 31 לספירה היהודים הפנו עורף למפלגה היוונית הלאומית וקיבלו על עצמם את עול מלכות רומא. הם לא היו אזרחים מלאים אבל נראה שהעדיפו את מעמדם כדי להמשיך ליהנות מחופש פולחן ולא להיות כפופים לכל מיני מגבלות אזרחיות. כך הורשו להעביר את מחצית השקל לבית המקדש שבירושלים. אבל כבר בימי טיבריוס (טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס נֵירוֹן קֵיסָר, 42 לפנה"ס – 14 לספירה – 37 לספירה) התחילה ההתנגדות הרומית הרשמית ליהודים אשר "דתיהם שונות מכל עם". מהומות פרצו באלכסנדריה, היוונים התנפלו על היהודים, היהודים התנקמו ביוונים. הסימביוזה ההלניסטית, "ההלימה המופלאה בין התורה והפילוסופיה", התנפצה. ככלל האפיקוראים תיעבו אותם, הסטואיקנים ראו בהם אלילים והאשימו אותם בשנאה לגויים, הסקפטיים לא התחשבו בהם כלל. בעצת סיאנוס, טיבריוס חפץ לעקור מן השורש את "האמונה התפֵלה" של היהודים במרחב שהיה בשליטתו. אחרי שתים עשרה שנה (19–31) של סבל ועינויים הוא נוכח לדעת שלא היה כל יסוד להאשמות שהטיח יועצו ביהודים כרמאים, מפיצי אמונות תפֵלות וכדומה, והוציא אותו להורג. אפילו הקל עם היהודים שהורשו לחזור לפולחניהם: "ועל הנציבים שנתמנו בכל המדינות", כותב פילון, "פקד טיבריוס להרגיע את בני עמנו בערים השונות, כי העונש לא יוטל על כולם כאחד, אלא על החייבים בלבד, והם מתי מספר."

פילון חיבר מנשר נגד סיאַנוּס שמהווה כתב הגנה על היהודים. הוא היה כנראה הראשון משלושת או ארבעת ספריו שעסקו בקורות היהודים בימיו. חיבור נוסף, "נגד פלאקוס“, הופנה נגד נציב מצרים מטעם טיבריוס החל משנת 32. כל עוד היה טיבריוס בחיים הצטיין פלאקוס בהגינותו. אבל אחרי מותו הוא שינה את דרכיו ומשונאו של קליגולה מלפנים (גַאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹגוּסטוּס גֶרְמָנִיקוּס, 12 –31 – 41) התקרב אליו ואימץ את דרכיו ואת שיטותיו. פלאקוס לא הסתפק בהצקות ובדברי בלע, הוא הכריח את היהודים לנטוש את דתם ובמיוחד לחלל את השבת: "אם אויבים יתנפלו עליכם לפתע פתאום, או הנהר (נילוס) הוא שיעבור על גדותיו וישטוף את הארץ, או אש תתלקח, או תבוא עליכם מכת ברק, ורעב ומגפה, ורעש אדמה, או צרות אחרות, אם בידי אדם ואם בידי שמים – כלום תשבו אז בבתיכם בחיבוק ידיים… ולא תעשו מאומה לפקוח הנפש מתוך אונס? שמא תשבו בבתי הכנסיות ותערכו שם אספות, כרגיל, ותהגו בספריכם הקדושים ותבלו את הזמן בדרשות ארוכות ובביאורי חכמת אבותיכם? הלא במקרים כאלה תשליכו אחרי גבכם את כל העניינים הנזכרים, כדי להציל את נפשותיכם ונפשות אבותיכם ובניכם… והנה אנכי כמביא עליכם כל אלה: סערה, מלחמה, שטפון, הולם רעם, כפן ומגפה ורעש אדמה המקעקע את הכול…" פלאקוס שלל את זכויות היהודים והכריז עליהם כעל זרים השוהים בארץ לא להם. פילון לא חוסך בתיאורים על סבלותיהם בעוד הוכרחו להציב פסלים בבתי הכנסת. ייסר קשות את הזקנים ביום חג הולדת הקיסר: "פלאקוס צווה לתפוש מן המועצה הזאת שלשים ושמונה אנשים שנמצאו בבתיהם ולשומם בכבלים. בתהלוכה נהדרה צווה להוביל בקרב חוצות לבית־החזיון את הישישים הכפותים מאחורי גבם, אלה ברצועות עור ואלה בכבלי ברזל, – מחזה מדאיב נפש ומפליא גם יחד בהעלותך על הדעת את זמן המאורע. [...] כאשר התיצבו הללו בפני שונאיהם היושבים, ציווה פלאקוס לפשוט את בגדיהם למען הגדיל את קלונם, ולהלקותם ברצועות כדרך שמייסרים רק את הפחותים שבין הפושעים. מהם שיצאה נשמתם מעצמת המכות הקשות כאשר אך נסחבו החוצה, ומהם שנפלו לערש דווי, וזמן רב רחפה עליהם סכנת מות." בשלהי קיץ 38 עבר המלך היהודי אגריפס הראשון דרך אלכסנדריה בדרכו לארץ יהודה. הוא התגורר עד אז ברומא בתור ידיד הקיסר אשר מינה אותו והרעיף עליו אותות וכיבודים. היוונים כעסו עליו, לא יכלו לסלוח לו את הליכתו בחוצות העיר בליווי שומרי ראש חמושים. הם התרעמו כאילו הומלך עליהם או על חשבונם. בעקבות ביקורו הם פתחו שוב בשורה של התנכלויות. היהודים גורשו משכונותיהם לרובע צר אחד שלא יכול היה להכיל את כולם. אלה שנתפסו מחוצה לו נרצחו, חלקם נשרפו וחלקם נצלבו. גויות נסחבו עד שהתפרקו לחלקים.

בשנת 40, פילון יצא לרומא בראש משלחת של חמישה מכובדים. הם היו אמורים להיפגש עם קליגולה, לפייס אותו ולנסות להחזיר את זכויותיהם ליהודים. בשהותו פילון מבין שמרכז הכובד האינטלקטואלי עבר מאלכסנדריה לרומא ושפת התרבות מיוונית ללטינית. הרומאים לגלגו על תורת הפרשנות של האלכסנדרונים ובמיוחד על מאמצי היהודים לפרש את תורתם ביוונית. עבורם לא דובר בפילולוגיה ולא בביקורת ספרותית אלא בפרפרזות אפולוגטיות. ליהדות לא היה מקום ברקמה הסינקרטית יוונית-רומית. מחוקקיה לא היו מחוקקים והשבת שלה הייתה חגיגה של בטלה. חברי המשלחת חיכו לשווא שקליגולה יתפנה אליהם, מגלים סבלנות לגידופים מבית מדרשו של אפיון, סופר אלכסנדרוני שונא יהודים, משתדלים להיפגש עם מקורביו בבקשות להמליץ עליהם בפני השליט. בעודם ברומה, הם מקבלים את הבשורה המרה על הצבת פסל בהיכל בירושלים: "קאיוס צווה להקים פסל ענקי בקודש פנימה ולכנותו (בכתובת) בשם זיאוס." הם מתייאשים ונוטים לוותר על הפגישה: "האפשר לגשת לפני איש המטמא את קודש הקדשים ולוּ רק לפצות פה בעניין בתי הכנסיות? הלא ברור הדבר, כי מי שחילל אפילו את בית המקדש הידוע לשם ולתפארת, המזהיר כזוהר החמה לעבָרים, אשר אליו נשואות עיני בני מזרח ומערב, לא ישים לב למקדשים שאינם מפוארים כל כך ולא זכו לכבוד גדול כמוהו." "המלאכות אל קאיוס“, גם הוא פרי עטו של פילון, מגולל את המאורעות של אותה שנה. הסיפור על סיאנוס חזר כנראה על עצמו עם פלאקוס וקליגולה שיגר סוכנים כדי לחסלו. לאחר שתיאר את מיתתו, מסיים פילון במילים: "השגחת אלוהים לא סרה מעל עם ישראל." הוא מוסר לנו את תוכן התפילה אשר נשאו היהודים בבוא אליהם הבשורה על מפלתו של פלאקוס: "ריבון (העולמים)! לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש. אך מודים אנחנו לך בצדק על אשר חמלת וחסת עלינו, והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות."

*

פילון הכשיר בדרכו ובלי דעת את הקרקע לנצרות. האליטות, גם היהודיות וגם הפגניות, שנחשפו לספריו כה הוקסמו מהסינתזה בין יהדות ופילוסופיה שהוא הציע עד שנפלו בקסמיה. היות והפילוסופיה במרחב ההלניסטי הייתה בגדר אורח חיים הגובל בדת פילון לא יישב ביניהם כמו שהוא הניח את היסודות לסינקרטיזם שישמש את התפשטות היהדות. חוקרים נוטים להתייחס אליו כאל חלוץ גדולי הפרשנים של המקרא. בתקופתו, לא הייתה נצרות שתעכב בעד פירושים אלגוריים מפליגים כפי שעיכבה את המשכילים היהודים של המאה ה-18 וה-19.רק שהוא לא זכה להכרה מצד היהודים הרבניים אלא בקרב הנוצרים. התורה שבעל פה – העיבודים התלמודיים – דחקה את התורה שבכתב ואיתה את הסינקרטיזם ההלניסטי בכלל והפילוני בפרט. מרגע שפרשנותו אומצה על-ידי הנוצרים, היא נפסלה כליל על-ידי חז"ל. לא בכדי, כעבור אלפיים שנה, לוינס ראה בשיעורי התלמוד שלו, שהועיד לקהל הרחב לא פחות מאשר לקהל היהודי, כעין המשכו של תרגום השבעים.

במקום להתייחס לפילון כגיבור היהדות ההלניסטית, לתהות אחרי מהלך מחשבתו המקורית, לראות בכתביו שרידים של זרם שנכחד, מנסים לספח אותו בכל מחיר ליהדות התלמודית-רבנית. אפילו חוקרי הקבלה רואים בו את מבשר קבלתם. בניגוד לאנשי הקבלה, פילון שמר על הרקמה התבונית של הלוגוס ונמנע מלהתפרע לכל הרוחות. תרגום כתביו לעברית אינו מנקה אותו מהתדמית שתפרו לו אבות הכנסייה לדורותיהם. מקומו אינו ביהדות החז"לית אלא ביהדות ההלניסטית שהתגלגלה בחלקה לנצרות. היהדות העכשווית, למרות כל הכתרים שמחברים לו, צרה מדי מכדי להכיל אותו. לראיה השם ידידיה שהעניק לו עזריה דה רוסי, (מנטובה,‏ 1513 בקירוב – פרארה, 1578) בעל "מאור עיניים" לא דבק בו, לא בלטינית ולא בעברית, ומפרשיו היהודים נמנעים משום מה מלהבליט את גלגול פרשנותו האלגורית לפרשנות טיפולוגית כפי שנמצא אותה, מאוחר יותר, בנצרות.

*

איני יודע עד כמה פילון היה פילוסוף בשיעור קומה של אפלטון, אריסטו או אפילו פלוטינוס שלא לדבר על גדולי האפיקוראים, הסטואיקנים והסקפטיים. לבטח היה לו חוש לבימוי, כפי שהדבר מצטייר מחיבוריו ההיסטוריים. הוא מתאר סצנות בצורה ברורה ומדויקת. כאילו היה עם סיאנוס על אי בודד בעוד רוצחיו רודפים אחריו, מתנפלים עליו, סוחבים אותו. הוא גם שם בפי דמויותיו הגיגים ותפילות שמעידים על חוש ספרותי לא מבוטל והרבה מידות של נקמה ושמחת נקמה יהודית אופיינית למדי: "הוא התפתל ונאחז ברוצחיו, עד שלא יכלו להרים את החרבות, ולכן דקרו אותו מן הצד, ובזה גרם לעצמו ייסורים קשים. לבסוף כרע ארצה כשידיו ורגליו, ראשו, חזהו וצלעותיו קצוצים וקטועים כקרבן זבח אשר נותח לנתחים. כי מאת מדת הדין יצאה הגזירה, שמספר המכות בגופו האחד יהיה שקול למספר הרציחות אשר רצח ביהודים ללא משפט. והדם שפרץ מרוב העורקים אשר נחתכו אחד אחד, הציף את כל המקום ההוא. וכאשר נסחב הפגר אל הבור החפור התפרקו אבריו ברובם ונתפרדו הגידים המהדקים ומקשרים את כל הגוף. ייסורים כאלה באו גם על פלאקוס, והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלוהים לא סרה מעל עם ישראל." "המלאכות אל קאיוס" הוא כתב אשמה נגד קליגולה ותעלולי ההאלהה שלו. אחרי רציחתו באותה שנה גורלית ברומא, פילון מתיר רסן ומשחרר את לשונו. כאילו רצה לנקום את כל האימפריה, הוא מרגיש צורך להפריך את טענותיו להידמות לאלים השונים. אל אחרי אל, בן אל אחרי בן אל. הוא לא ארמיס, הוא לא אפולו, הוא לא אריס. הוא ההיפך מהם. כאילו נזעק לכבודם של האלים כולם.

תמונה: Rembrandt, Philosopher Reading, 1631