July 2023

22 Jul 2023 רוח נשברה: שד הביבים

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

איני מזלזל בנציגות הספרדית-מזרחית במחנה החילוני-ליברלי המתנגד להפיכה המשטרית ולהשלטת תיאוקרטיה הלכתית גזענית חשוכה. נהוג לומר שההתנגדות (אני מעדיף את המילה התנגדות על פני המילה מחאה כי לרשות התנגדות עומדים כלים שאסורים כביכול במחאה, כדוגמת הפרת החוק שנרמס על-ידי ממשלת זדון) חוצה כל המגזרים ללא אבחנה בין חילוניים ודתיים, אשכנזים...

20 Jul 2023 JOURNAL DE LA PERPLEXITE : UN PERSONNAGE ALLEGORIQUE

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Borges est le titre d’un apologue sur un compositeur de midrashim argentins qu'on aura cavalièrement classé parmi les écrivains ésotériques. Il ne pratique pas les lettres ; ce sont elles qui le pratiquent. La veine littéraire tarissant de page en page, le malheureux ne dispose d'aucune graine pour réensemencer le...

17 Jul 2023 רוח נשברה: הרפתקת קוק

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

משהו נפל בישראל. מה שהיה לא יהיה עוד. ההליכה של יריב לווין, בצעדים נחושים ונמהרים, לעבר עמדת המיקרופונים כדי לבשר לאומה את ההפיכה המשטרית שלו, ימים ספורים בלבד אחרי הקמת הממשלה, ללא התייעצות וללא התרעה מוקדמת, בקולו המתכתי עם החריצים בין השיניים, יכולה להיחשב כתפנית בגורלה של ישראל. אני לא התאוששתי מהופעת האימים שלו ועד היום, כמה חודשים אחרי שקם איש תימהוני מישראל ונטל על עצמו לשנות סדרי משטר, איני מצליח להתאושש. למרות ההפגנות, למרות השיבושים, למרות העימותים. ישראל נפלה ודבר לא יחזיר אותה לשגרה. אוכלוסייתה התפלגה עוד יותר, צבאה החל להתפרק, מעמדה הבינלאומי להתערער, חוסנה הכלכלי להיסדק, רוחה להישבר. הדבר היה צפוי, חרוט בסבך התאולוגי-פוליטי שאליו נקלעה. הדבר קורה אל מול עינינו בלי שאיש לא יכול לעצור את תהליכי ההתפוררות שפוקדים אותנו. לא המוחים נגד ההפיכה המשטרית ולא האמריקאים, לא הטייסים ולא אנשי ההייטק, לא ההסתדרות ולא בריחת המוחות. אפילו לא המשיח שמתייצב לצד מובילי ישראל לקריסתה. לא מדובר במאבק על מערכת המשפט ולא על המשטר הדמוקרטי. מאבקים אלה הם תסמינים למשבר הרבה יותר עמוק שמכרסם באושיות הריבונות והממלכתיות הישראליות. כאשר אני שומע את מנהיגי המחאה מדברים במקהלה ובנשימה אחת על "מדינה יהודית-דמוקרטית" בלי להתייחס למשטר האפרטהייד שאנחנו משיטים על 5 עד 7 מיליוני ערבים אני עושה קריעה על החזון ההרצלייני של מדינת היהודים. אם אפילו אנשים נאורים, הומניסטים, רגישים אינם מנצלים את ההזדמנות להתמודד עם הנסיבות שהביאו אותנו עד הלום – אז לא תהיה תקומה לישראל הנופלת. כבר 50 שנה שאנחנו שולטים על עם אחר כאשר המוצא היחיד שמסתמן הוא מדינת אפרטהייד על מלא מלא בהנהגת רבנים חשוכים וקנאים הן מהכתות החרדיות והן מהחוגים הסיקריים-משיחיים. אני לא רוצה להרפות את ידי המוחים, אני רוצה לתעד את מה שקורה לי. איני קונה את הסיסמא הנבובה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית כאשר יהודה ושומרון נתונים במשטר של אפרטהייד, חבל עזה הוא בית-כלא של 2 מיליוני אנשים ואילו ריבוי טבעי בקרב האוכלוסייה הדתית מאיים להטביע אותי בהמולה של קנאות, פילוג, שנאה הדדית שלא תותיר לרגישים ולמוכשרים מבין המוחים אלא להגר למחוזות שלווים ושפויים יותר, יהיה אשר יהיה. כלפי אמסלם ומה שהוא מסמל אני כובש את רחמנותי עם גואל הנפש שלי. עם החרדים אני מנחם את עצמי בעובדה שהם בשורה התחתונה חשוכים. לסיקריים-משיחיים אני מתייחס כאל מוגלה בתוך היהדות. אבל איני יכול להשלות את עצמי ולשחק לידיו של המחנה החילוני-ליברלי שטומן את ראשו בחול כדי לשמור על מעמדו ועל הטבותיו. נפל דבר בישראל של אותו מחנה ועלי לפרוק את הרוח שנשברה בתוכי ומסביבי. לפעמים נראה לי שרק הפלגים הקיצוניים בקרב העדה החרדית שאינם מכירים בקיומה של המדינה, לא נעזרים בשירותיה, לא מבלבלים לנו את המוח עם תביעות ותמיכות, אותות ומופתים, אתחלתא דגאולה ותורת המלך, הם היחידים שדבקים בעמדה עקיבה. אבל אני לא חסיד סאטמר ולא חסיד תולדות אהרון. אני אבוד ומתחיל, אני מודה, להתאהב בתסכולי. ללא אשליה, ללא תקווה. במצב הנוכחי, מעמדם של הסיקריים-משיחיים הוא הפתטי ביותר. דווקא עכשיו שהם מובילים את המהלכים הגורליים שכה ייחלו להם, פועלים להכשרת הקרקע להטמעת משטרם ההילכתי, שולטים באוצר, במשטרה ובחינוך, דווקא עכשיו שהתנחלו בכל גבעה ביהודה ושומרון ובכל עיר מעורבת, דווקא עכשיו שגמרו לכבוש את ישראל ומספחים אותה למלכות הרשעה שלהם, במחקר, באומנות, בתקשורת וחשוב מכל במושבי הלצים המרירים של הליכוד הם נכנסים לתקופה עקובה מדם שמזכירה את שנות הדימום בעזה שקדמה להתנתקות. הצלחות צה"ל לא צריכות להטעות אותנו. האירועים האחרונים מבשרים התקוממות מזויינת של הפלסטינאים שדבר לא יוכל לעצור. לא המשמר הלאומי של בן גביר ולא מה שייוותר מצה"ל. אפילו אם יגויסו פורעי הגבהות ואת החמומים ביותר מקרב תלמידי הישיבות החרדיות. אפילו אם הצבא יקים יחידות חיסול עוד יותר יעילות, אם התעשייה הצבאית-קיברנטית-מודיעינית תמציא פטנטים עוד יותר מופלאים, אפילו אם אמריקה בראשות נשיא טרמפיסטי ישלח חיל מצב להגנה על היישובים ולהפרדת הכוחות בערים המעורבות... אפילו אם אימהות החיילים בשירות חובה לא ימנעו בעד בניהם ובנותיהם מלמות בשביל בריונים דאורייתא. הסיקריים-המשיחיים מתגלים, בעיני עצמם לא פחות מאשר בעיני מבקריהם, כקבוצה סגורה בעלת סממנים של כת, החל מאקסטאזה וכלה במעשים פרועים של מצווה הבאה בעברה. קריאה נִסית של ההיסטוריה היהודית ושל כתבי הקודש הוציאה את השפויים ביותר מדעתם או, להפך, נעלה אותם במערכת אמונות ודעות בלתי-חדירה. אין רואים את תלאותיו וצרותיו של העם היהודי אלא רק את הנסים הנקרים על דרכו, ותכיפות הצרות רק מעבה את האופי הנִסי של רגעי הנחת. הקיצוניים ביותר אינם רואים שהעולם סביבם השתנה. הם לוקים במשיחיות שקר ורוצים לגבות את המחיר מאלה שהתריעו נגד עיוורונם – חילוניים וחרדים כאחד. הם עשקו את התושבים, נישלו אותם מאדמותיהם, סחטו כספים מהרשויות על גבם של עניים, אימהות חד-הוריות וקשישים, והם מתעטפים באידיאלים המוסריים והדתיים הנעלים ביותר. רובם מדברים ודנים והוזים עם קיבה מלאה ומצפון נקי. מעולם לא היו רעבים ואין הם יודעים רעב מהו; מעולם לא חיו בצפיפות דיור ואין הם יודעים דוחק מהו. הם כלואים בתדמית של מלח השמיים עד כדי כך שאינם מרגישים שהארץ עוד תקיא תגלה אותם. אלוהים הרי לצידם. מדוע לא ירמסו את החוק בשמו? לא יפרו את התחייבויותיהם בשמו? לא ישקרו ולא יתחכמו בשמו? הרבנים הקיצוניים ביותר מדברים על מלחמת מצווה, רואים בפינוי יישובים פשע מוסרי ומאיימים על העולם כולו בצבאות ה'. מרפא נגד שיגעונות אלוהיים והזיות משיחיות טרם הומצא בדת בכלל וביהדות בפרט. בינתיים תלמידי שושלת קוק מכלים אשראי של אלפי שנות התנגדות וגבורה. המצער הוא שאפילו אנשים אמיצים כישעיהו ליבוביץ ואפרים אורבך לא הצליחו, אם להשתמש במטפורה של הראשון, לשכנע יותר מקומץ אנשים מקרבם ולהחזירם למתינות תיאולוגית-פוליטית. עמדותיו של ליבוביץ לוקות בנוקשות נטולת רטט חסידי-משיחי ואילו אלה של אורבך שומרות על אדיבות דתית ודרך ארץ מחקרית השובות אותו בעולם האקדמיה (ראה א' אורבך, "על החייאת ההלכה", " על ציונות ויהדות" , עמ' 311–321. ראה גם "סמכות ההלכה", שם, עמ' 322–331). אם הספרדים תרמו לתולדות עם ישראל את הרפתקת שבתאי צבי, האשכנזים תורמים את הרפתקת צבי קוק. סביר להניח שסופה של השנייה תהיה הרבה יותר כואבת מסופה המצחיק של הראשונה. אל תקראו לי לצאת להפגנה במקום להרפות ידיים – אני מתקשה ללכת. אני גם מתקשה לראות את האופק. תנו לי להתחבט ברוחי, אולי יופיעו בה חרכים...