April 2018

19 Apr 2018 CHRONIQUE DE MOGADOR : LA MORT DU PHENIX

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Pendant trois jours, les vents avaient été si violents qu’on avait l’impression que la ville menaçait de se déglinguer. Les portes claquaient, les verrières craquaient, les charnières cédaient. Les palmiers n’arrêtaient pas de s’écheveler et l’on déplora – un précédent dans l’histoire de la ville – la chute d’un araucaria...

15 Apr 2018 חדשות סבוניה: שרת התאנה

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

שרת התרבות מסמלת את תרבות סבוניה. העממית, השורשית, האותנטית. היא לא קוראת ספרים כי מה כבר אפשר למצוא בהם שהיא לא יודעת מהחיים העשירים שלה. היא לא מבקרת בתיאטרון, כי עבורה כל סבוניה היא במה והיא מככבת בהצגה הטובה ביותר בתולדות האנושות, בין נישואי בת חבר מרכז לבר מצוות של בן חברת מרכז. היא לא רואה סדרות טלוויזיה כי היא מופיעה לצד האישה הראשונה של סבוניה – אשתו של הרמא"ז – באופרת הסבון הלאומית. היות שהיא אישה יפה קורה לה לדגמן עטופה בכיסוי ראש בקברי צדיקים או מניפה דגל כמלהקת ראשית במשחק עתיר אוהדים. אבל למרות הברכה הנחה עליה וחיוכה הספניולי, כולם משתלחים בה כאילו השד הקרוי עדתי – אחד מיני רבים האוחזים בסבוניה – היה... שדה, וכל הממסד התרבותי התגייס לגירושה. ככל שניסיתי לתפוס על מה המהומה סביבה, הבנתי פחות ופחות. היא חולשת על התקציב הדל ביותר בסבוניה, כושר ההתערבות שלה מוגבל ביותר... ובכלל תרבות סבוניה אינה מפותחת כפי שטוענים אמניה, המחשיבים את עצמם כמנהג המקום לטובים ביותר בתחומם בעולם. מכל מה שראיתי ושמעתי עד עכשיו, נראה לי שהשאלה המעיקה ביותר על הסבונים בתחום היא: "לשיר מזרחית או אירופית?" איני מזלזל לא בתזמורת הפילהרמונית ולא באנדלוסית (כזכור לך אני גרגוריאני בכל נימי נשמתי...) אבל אני מכיר שאלות גורליות יותר כמו "להיות או לא להיות?" "להחליף את התקווה או לא?" "לקרוא או לא לקרוא את צ'כוב?" האישה פשוט תגרנית מנקרת עיניים, מחרישה אוזניים, מדירה שינה מעיני האמנים הסבונים הלוקים קשות בגזזת הלאומית ורוצים לישון בכל מחיר על זרי... התאנה שלהם. נראה לי שמעטים בלבד מצליחים לפצח את סוד קסמה והתנהלותה של השרה. דמותה כאילו צצה זה עתה ממלח במרוקו, נחושה לחסל חשבונות עם כל המרכלים עליה. מרוקאים ותיקים רואים בה גלגול של גיבורת הרובע היהודי במקנס או בקזבלנקה. הם לא מתקשים לראות אותה משרכת את רגליה מחנות לחנות, מתמקחת על מחיר הבגד והנעל, מנסה צמיד בפעם המי יודע כמה ומבקשת מהצורף לשמור לה אותו עד שתשיג את מחירו, נוזפת בילדים המתעללים במוכה גורל שאינו יודע אם המשיח בא או עומד לבוא, פותחת בשיחה ערה עם שדכנית שטרם מצאה כלה יפה ועשירה לבנה, שורטת לחייה למשמע דבר מותו בטרם עת של רב פלוני אלמוני או משורר אלמוני פלוני. ערה למבטי התשוקה שעוטפים אותה, היא מתהלכת ומתגרה, מתגרה ונהנית. נשים חסודות סתם מקנאות בה ומאשימות אותה בחוסר תרבות, טעם ונימוס לפחות. ככל הנשים המתלהמות במלח, היא לא מתכוונת ממש למה שהיא אומרת. במיוחד כאשר היא מנבלת את פיה, תוקפת ללא אבחנה ומתגרה בעמוד הפסבוק שלה. ככלל, אצל המרוקאים (העדה הרעשנית, האכלנית והנבונה ביותר בסבוניה...) לא מתכוונים לשום דבר, לא להשתמש בסכינים האגדיות שלהם ולא להפוך שולחנות – אלא אם דוחקים אותם למימוש השם הרע שמוציאים להם. אפילו נהוג אצלם לקלל את ילדיהם כדי להגן עליהם מקללות מחפשי רעתם, או לצייד אותם בכל מיני תבלינים נגד עין הרע. התיאור הזה היה משכנע, תודו איתי, לולא אותה גברת נעשתה לדוברת הצבא "הכי חזק בעולם" והתמנתה לשרת התרבות "הכי רעשנית בעולם." היא כבר לא מסתפקת בסיורי קברי קדושים וחפלות בבתי חברי מרכז המפלגה אלא עולה במדרגות של פסטיבל קאן, בשמלה שהולמת את יופיה ואת אופיה. היא אפילו התמכרה לתרגיל ושבה לחנוכת ביתן הקולנוע הסבוני כאשר כולם חיכו לראות איזו שימלה תלבש... השרה דווקא מצטיינת בתפקידה העיקרי, יו"רית ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. היא קוברת בהצלחה את גדולי האומה, למרות שאלה חושבים את עצמם לבני אל-מוות. אחרי פשלה כואבת במיוחד, היא הצליחה להפיק את הא"ש לילה הלאומי של ערב יום העצמאות ה69: היא הפליאה בפירוטכניקה, היא חלשה על בחירת מדליקי המשואות, היא בדקה את הנאומים. היא לא עובדת בשביל הרמא"ז ולא בשביל מתחריו, לא בשביל המדינה ולא בשביל עצמה – אלא למען הדגל. היא יודעת שבתור שרת התרבות היא יכולה רק לעשות רעש, וכדי למשמע את שאר אנשי התרבות היא צריכה להרעיש יותר מכל הביצה התרבותית המקומית. היא עולה על כל השחקנים, על כל המפיקים, על כל הקומיסרים. והיא עוד תעלה על כל הצ'כובים למיניהם. שכחתי לציין שהיא גם שרת הספורט ומצטיינת בספורט הלאומי הסבוני ביותר, קרי הברברת לשם ברברת...

13 Apr 2018 CHRONIQUE DE MOGAOR : CHEZ BOUDERBALA

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Ce Souiri-là ne nourrissait ni les chats ni les oiseaux. Il tenait une cantine ouverte pour les Bouderbalas de passage dans la ville. Il se passionnait tant pour l'errance maraboutique qu'il avait décidé que les Bouderbalas étaient des Hedawis et personne, ni les maîtres des confréries ni les chercheurs, ne...