March 2024

16 Mar 2024 רוח נשברה: חברה קדישא

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

לפני המלחמה התייחסתי בסלחנות לחברה קדישא אפילו בהערכה, זונחים חיי שעה בעד חיי עולם, ידעתי שהם כבר לא מחדשים דבר ואם יקרה להם בעתיד לחדש אז הם כבר לא יהיו חרדים, האנרכיזם הדתי שלהם קסם לי חיפה איכשהו על ההפקרות הפוליטית שלהם, אפילו לסחיטות הקואליציוניות שלהם התייחסתי בהבנה, לא הייתה שום סיבה להוציא איני יודע כמה על סטודנטים לקבלה מחשבת ישראל תלמוד פילוסופיה סוציולוגיה אנתרופולוגיה ארכאולוגיה מדעי המדינה יחסים בינלאומיים תקשורת ולא להקצות את אותם סכומים לתלמידי ישיבה, הם היוו כעין שמורה אנושית שכל שליחותה הייתה לשמור על גחלת מפוארת מנוונת גם אם לא היה לי חלק בה, רובם חיו בדוחק בצניעות ביראה, מנחילים לילדיהם בורות תורנית עם כבוד לבריות, מתפלפלים כדי להרבות פלפול בעולם, התנשאותם על תינוקות שנשבו לא הרעישה אותי במיוחד, נראו מאושרים שמחתי באושרם, לא בילו באנטליה לא צרו על האמירויות ואם קרה להם להגיע לניו יורק זה היה כדי לחפש שידוך או לקבץ נדבות, רבניהם לא הסתירו את ההומופוביה המיזוגיניה הכעסנות שלהם אבל מחלתי להם, הם לא היו רוצחים בכוח כקנאי סיקרי יהודה, נטיתי לראות באנשי ברסלב כת של מעורערים ששיוו משמעות להפרעותיהם, סחבו אחריהם פושעים מועדים שהשתטחו על קבר ר' נחמן כעל קברם, מספיק היה שאחוזים ספורים ישתלבו בעבודה במחקר בסיעוד ברפואה כדי לראות בהם ברכה לחברה למדינה, צה"ל לא היה צריך אותם ממש לא התאמץ לגייסם, הוא עלה על מסלול של התמקצעות עם המכינות הסיירות התנאים המשופרים לאנשי קבע, מדיניות הגיוס החיול הקידום הייתה להקים צבא מקצועי במעטה של צבא עם שעל פירוקו הוא לא יכול היה להכריז, בשנים האחרונות התפקחתי בהדרגה מתמימותי, נוטה לראות בחרדים חברה קדישא שעלולה לקבור גם את ישראל גם את יהודה, כאשר אני מקשיב לדרשות רבניה אני מתפלש בקבר שהיא מועידה לי, איני רואה לשם מה הם מתרבים באינטנסיביות כה רבה, מה התועלת בלימודם מה הבשורה שלהם, תורה הם לא מגדילים בליקוט ניצוצות הם לא עוסקים, מנציחים את עצמם בתור כת ניצולים, מקפידים על קלה כעל חמורה בצורה כפייתית חולנית, שקועים בשטעטלים הצפופים שלהם מדמיינים את עצמם במלכויות שמיים, השפה הפנימית שלהם נותרה יידיש מנחילים אותה לצאצאיהם לא מבינים עברית ממש לא מובנים ממש על-ידי דוברי עברית, מתקשים לעקוב אחרי טיעוניהם שיקוליהם תירוציהם, נטולי כל חוש ממלכתי מרוצים מפילוגם, למרות הדוחק הודות לתמיכות, לא טובת הכלל עומדת לנגד עיניהם אלא שכינה מטולאת מעיקה שחורה, הערבות ההדדית נעצרת בגבולות הגטו שלהם, בגולה קיבלו עול מלכות שמיים באהבה עול שרירות הגבירים בבוז, לא פלא שהם מרגישים נוח יותר באמריקה מאשר בישראל, הם פטורים מעיסוק בדינא דמלכותא, עבודה מיסים צבא, חוששני שלא ירפו עד שישכינו תנאי גלות במרחב הציבורי הישראלי, במעטה של החזרת עטרת ליושנה, פועלים להרחבתה לחילונים, כופים מילה כופים שבת כופים כשרות, הכול חוזר להתנהל לפי דפוסי גטו-מלאח מבוצר מופקד בידי חיילי חובה הכי פראיירים בעולם, לא צריכים ראש ממשלה יש לנו את הרבי מגור ונציגו שעטה על כתפיו בד מעיל רקום, אי אפשר שלא להתפעל ממסירות הנפש של העסקנים, פורוש בנו של פורוש אביו של פורוש סבא של פורוש, פוליטיקאי שכל כמיהתו להמית כאמור את עצמו באוהלה של תורה אזק פעם את עצמו לדוכן הכנסת כדי להראות עד כמה הוא דבק בכיסאו כדי לשמור על לומדי סתם אוכלי חינם, גפני מחברי הכנסת החרדים הכי נצחיים דלוחים קנאים ביצע קריעה על תורתו נותנה במליאת הכנסת כדי להספיד את אומנותו, הם נצמדים לכנסת כדי לבחוש בדיניה לשבש אותם להסדיר את סעיפי התקציב, אחרת לא צריכים כנסת כלל יש מועצת גדולי התורה לא צריכים שופטים כלל יש דיינים, יהודים לכל דבר במדינה כופרת בעיקרה, מנוכרת להם עוד יותר משאר ארצות הגולה, פיתחו להם דפוסי התנהגות דו ממדית, ממלכתיים בכל הקשור לזכויות גלותיים בכל הקשור לחובות, טומנים את ראשיהם במסכתותיהם מרקדים בפני הכלה משתרכים בהלוויות המוניות אחרי ארונות גדולים, מתריעים נגד שסעים לא עושים דבר כדי לאחות את הקרעים, כה ספונים באוהליהם מתחפרים בתורתם עד שהם קוברים את עצמם בה לפני שהם יקברו אותי, למרות קיבוץ הגלויות ריבוי הדורות תחושת הגלות בקרבם רק הולכת ומתגברת, כאילו מרגישים שתפילותיהם נידחות שהשמיים ריקים שאמונתם תשה, היהדות מתגלה אצלם כהספד אינסופי על אל שנדם כאילו היה עוד אליל ועבודתו עוד עבודה זרה, לפעמים מקונן בי החשד שהחברה קדישא נבזית בלי דעת, גם כלפי שמיים גם כלפי ארץ, ולא הסיירות שלה זק"א צהלה יד שרה מסירות אותו, המלחמה חשפה את נבזיותם מאחורי אומנותם, יכלו להתנדב בשדות במקום העובדים הזרים בבתי אבות במקום העובדים הסיעודיים אפילו להיענות לקריאת ראש הסיקריים הידוע בציבור לבקר משפחות שכולות ופצועים בבתי חולים, שלא לדבר על וויתור סמלי על התמיכות הקואליציוניות מפני דרכי שלום, אפילו לא יודע אם קראו תהילים על החיילים בחזית, חזרו לסורם השליכו את יהבם על לימוד תורה, הפעם לא הובלו כצאן לטבח כי החיילים שמרו עלינו, בלי להתרעם בלי למחות בלי לפחד בלי לאיים ברילוקיישן, כמשלימים עם טפילות מובנית ביהדותם, ללא תקנה ללא גאולה ללא בשורה, לא לעצמם לא ליהודים לא לאנושות, מצחיקים לכל היותר בימים טרופים אלה, החל בקולדקנופף והצהרתו המצוצה ממוחו הגלותי, "הממשלה צריכה ליפול? מה שייכת הממשלה למלחמה?", וכלה במהרזה יוסף, "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא ניסע כולנו לחו"ל", הם לא יודעים מה הם קוראים אומרים חושבים מקווים מאמינים מתפללים, דרשו תמיכות כדי להמית את עצמם באוהליהם העברנו להם תמיכות, דרשו משרד במשרד החינוך כדי לשטוף את מוחות ילדי ישראל קיבלו תת משרד מחתרתי, דרשו משרד למקומות הקדושים קיבלו משרד קדוש, אני בעד לארגן להם משרד הירידה עם תקציב מוגדל וחוק ירידה שיבטיח לכל אחד כרטיס טיסה, הם יגלו מהר שבלי לימודי ליבה אפילו לקבץ נדבות הם לא יורשו יוכלו ידעו, דמויות ראויות לכל הדעות לכישרונו של קפקא חרדי שלא קם להם לא יקום להם, מקרקסים באיני יודע איזה מופע שאבד עליו הכלח

13 Mar 2024 JOURNAL DE LA PERPLEXITE : LA RESURRECTION DE L’INTELLECTUEL

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

C'était un intellectuel. Ni meilleur ni pire qu'un autre. Il n'arrêtait pas de se plaindre d'être méconnu. De ne pas être écouté. De vivre dans la misère. Pourtant, ses livres avaient été traduits. On lui avait décerné des prix. Les critiques étaient généralement dithyrambiques et pour qui suivait ses publications,...

11 Mar 2024 NOTE DE LECTURE : RAINER MARIA RILKE, HISTOIRES PRAGOISES (1899)

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Deux récits, « Le Roi Bohusch » et « Frère et Sœur », sans autre lien entre eux qu’un personnage, central dans l’un, marginal dans l’autre, incarnant l’exaltation nationaliste : « Razek avait une âme de Savonarole ; il allumait çà et là dans le pays des bûches et il...