May 2025

17 May 2025 וח נשברה: עור של נייר

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

מדובר בטיוטה מנייר של מורשת מטולאת, במקום להתבהר היא הולכת ומשתבשת, מפרסמים מחדש את הקריאה ש-ס. יזהר הפנה לגוש אמונים ב-1988, עוד בראשית קשירת הקשר להפלת ישראל בידי יהודה ולהבאיש את רוחה ריחה בעולם, ימי צקלג ספרו המונומנטלי נחשב בעיני רבים כאחד האפוסים על הקמת המדינה, "אתם רוצים להחליט בשבילי, אתם רוצים לקבוע לי עובדות; אתם רוצים לעשות לי מציאות שאני לא אוכל להיות בה. שלא יהיה מקום לכם ולי יחד, לא בדיבור משותף, לא במעשה משותף. ולא בתקווה. גם להתווכח אתכם לא ייתכן. אינכם עשויים לשמוע מה שאינו מכלל דבריכם תמיד. הטענות שלי עוברות לכם מעל לראש מעל ללב. ועל הפרק לא רק גבולות הארץ, מלחמה או שלום. על הפרק גם עצם קיומי כאדם. כיהודי וכישראלי – מה לי ולכם בני צרויה. כי אם אתם באים בשם היהדות – היהדות היא בושה; ואם בשם הציונות – הציונות היא בושה; ואם בשם הישראלי – להיות ישראלי זו בושה. אתם הלוקחים לכם בכוח, הרומסים ברשעות את תביעת הצדק שעושה את היהודי ליהודי. [...] אני יודע שכלום לא יוכיח לכם. שכלום לא יפקח עיניכם לראות שגם הערבים כמותכם, ושאינם כדומן לדרוך עליו או להטילו החוצה. שאתם אינכם לבדכם בארץ, ולא תוכלו לסלק מעל דרכיכם את הערבי כמו שמפנים את הסלעים, את השיחים ואת העיזים המפריעים לכם. זה הערבי, שבעיניכם לא רק אדמתו מותרת אלא גם דמו מותר, ומותר לעשות בו כל מה שההיסטוריה היהודית צעקה כנגדו. אני יודע שלא פסוקי התנ"ך יוכיחו לכם, ולא שניים אוחזין ויחלוקו, ולא מסורת יהודית ולא מורשת ישראל – שהרי אתם ההוכחה שאפשר לקיים את כל המצוות – ולא להיות יהודי..." יזהר הלך לעולמו, עמוס עוז גם, א. ב. יהושע בעקבותיו, קול סמי מיכאל לא נשמע כי הוא צרם במקהלת הקולות המרירים מרודים מקולקלים מקוללים שרווחה אז, לא קמו להם יורשים ספק אם יקומו, לא אתגר קרת לא צרויה שלו לא אשכול נבו למרות כשרונם, הספרות דוהה בכל העולם בישראל אפילו יותר, נותר דוד גרוסמן שצבע בצהוב את התרסת יזהר לפני שפניו הצהיבו משכול על נפילת בנו במלחמת לבנון השנייה, משלה את עצמו על סגולות הכתיבה לא רואה שהיא מעוררת יותר שעמום מנחת, עם קבלת פרס ארסמוס הוא אמר, "גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב היה זה סבל שהייתה לו משמעות סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים ראשוניים רלוונטיים לי", בצר לו לנו מנסה לשכנע אותנו ש"הספרות הַּכּתיבה לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק בעולם עבה עכור", עוד נאום יפה מיני רבים לקבלת פרס מיני רבים, עם לב טוב יפה מוכשר הוא יכול רק לדבר בזכות לב חושב חושק אוהב, אשריהו על שהוא מוצא מפלט בכתיבה, אפילו פועל לתיקון עולם בעת שהעולם מתפרק לנו בפנים ולא מעט בגלל גיבוב כתבים קדושים וחמור יותר מריחת כתיבה טראומטית עם משפטים מתפתלים וסיפורים מדכאים שלא מעוררים ניצוץ של חרטה אצל מתנחלי יהודה, מתאפק שלא לנער אותו להוציא ממנו צרחה אחת שתקרע את המסכה מנייר שמשתרגת לשווא מקצה עולם לקצה עולם, בחנויות הספרים על הרשתות בספרייה הלאומית בכנס הסופרים של משכנות שאננים שאליו הוזמנו דוגמן אינטלקטואלי בתור דון קיחוטה פריזאי וקלושר מסואב בתור הכרוז של איני יודע איזו דקדנטיות, של המערב של צרפת של היהודים של ישראל, בהעדר בשורה חדשה לעולם הכול נעשה רדוד, בלאו הכי הפה היהודי לא פולט דבר מאז נפתחו בירושלים מכונים לבלבולי מוח למכביר, קול לא נשמע באקדמיה העקרה תורה לא יוצאת מהישיבה המעובשת, גורפות תרומות כאילו זה מה שילהיט יפרה ירגיע את הרוח הנפערת מתחת לרגלינו, בני ביבי לא קוראים את ספרי הדמה שבידיו רוצים עוד דרשות רבניות, הפרופסורים הרגישים ביותר נוטים לשתוק במגדליהם המותשים ביותר להגר, משוררים סופרים אומנים, האמיצים פועלים לביצור סמכויות בג"ץ עם גאי הריגה של שני מיליוני פליטים ועוד שלושה מיליוני שפוטי אפרטהייד יהודה, סופרי ישראל הבאים יכתבו כבר בגרמנית אנגלית איטלקית ואילו סופרי יהודה יעברו מהספדים לקינות מקינות לנחמות מנחמות לתפילות אשכבה, ניכר שהמפעל החל להתפרק וכל מה שנותר לי לעשות הוא להוציא לו בדרכי תעודת פטירה, המדינה לא ברת קיימא לא בתור ישראל לא בתור יהודה, היא לא תעמוד באתגרי הארץ ולא במבחני השמיים, אם לא עכשיו אז בעוד אם לא על דבר זה אז על הדבר הבא, היהודי במלכוד תאולוגי-פוליטי בן ערובה של אלוהיו שמתנכל לו מאז שהוציאו ממצרים, הלאומני הוא סתירה ששה אלי קרב הדיאספורי סתירה נודדת, אני כבר לא יודע מה אני אומר, לא כותבים בדיו של דמעות על חיילים שנופלים לשווא על ילדים שנקברים תחת הפצצות שמיטב בנינו ובנותינו משחררים כדי לשמור על אוהלי שם, כתיבה מעורערת עדיפה על כתיבה מסאית שלא פותרת דבר דרשנית שעוטפת את הכול בהבל וריק, לא נותר לי אלא לכתוב על חמורים לבנים ופרדות חומות שבראשית המלחמה עוד פילסו את דרכם בין ההריסות המכוניות האופניים הפליטים, סוחבים עגלות עמוסות ילדים זקנים נשים מטלטלים, לא מבינים את הוראות דובר צה"ל בערבית, לא מדברים שפה כלשהי לא תופסים מה אחז בבני אדם, לא הרוצחים של אל כובש לא הנוקמים של אל קנא, נתניהו הוא היחיד שאנחנו מבינים צוחקים צהוב כל אימת שהוא מרביץ הופעה משחרר הצהרה מודיע שמצפונו נקי, השפיל ביידן שנכנע לתרגיליו שטיקיו טריקיו לא מעז להתעמת עם טראמפ שמשאיר אותו על ערמת זבל כאילו היה תולעת רקובה המתנחמת מדברי הרהב של בנט שמתגלה כעוד פוליטיקאי ישראלי טיפש, אם בבני אדם נפלה שלהבת מה יגידו חמורים פרדות שלא יודעים קרוא כתוב דרוש נאסר עליהם לאכול מגילות נמנע מהם מלפתוח מכון לחקר הטיפשות היהודאית

14 May 2025 JOURNAL DE LA PERPLEXITE : LE TEMPS DU SILENCE

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Partout, je ne décèle enfin que silence. Dans la dissonance des prêches, des discours, des déclarations, des prières, des sciences. Dans l’espace intersidéral, dans les milliardièmes de secondes. Un silence de vermine que je tenterais de restituer. Sans l’encombrer d’une nouvelle voix qui se perdrait immanquablement dans ce concert discordant...

12 May 2025 LE RECUEIL DE PARIS : UN VASTE BISTROT

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Les bars sont autant de scènes sur lesquelles les garçons et les serveuses se donnent en spectacle à leurs clients. Ils auraient pour code d'honneur de ne jamais céder à l'oisiveté. Ils servent, ils lavent, ils rangent, ils balaient, ils nettoient. Dans cette ville qui serait un vaste bistrot, ouvert...